אברהם בפרשת השבוע שלנו מתגלה לא רק כאיש אלוקים, כאיש שקורא בשם ד', כאיש שמקריב קורבנות, אלא גם כאיש מלחמה, כמצביא שיוצא לקרב נגד ארבעה מלכים שמנצחים את כל הקרבות, וידו על העליונה. באים אליו מלכים גדולים, מלך סדום, מלכי-צדק. אברהם עולה למדרגת מלך. אומנם אין לו עדיין עם, אבל הוא בהרבה מובנים מלך- בעל ראייה מנהיגותית, בעל מעורבות בעניינים בין לאומיים.
אברהם אבינו מעצב לא רק את דפוסי חיי היחיד, הוא קובע את העקרונות שעל- פיהם תתנהג ממלכה ומדינה. הוא מקים כח שנלחם, אבל לא בשביל האינטרסים שלו. הוא מקים כח שנלחם בשביל הצדק, למען הצדק, למען האמת, נגד הרשע.
אברהם אבינו מקים תפיסת עולם. החברה שהוא רוצה להקים, המדינה והממלכה שתקום היא מזרעו של אברהם, לא תעסוק רק בטובתה הפרטית, היא לא תילחם רק על הצרכים שלה. היא מאמינה בצדק באשר הוא, היא נרתמת לטוב ולאמת באשר הם, והיא נלחמת למענם ונרתמת למענם. במובן הזה יש משהו מאוד משיחי באברהם אבינו, מאוד עתידני.
כך מתואר מלך המשיח ששופט בצדק דלים, כמלך שנלחם נגד עוצמות הרשע, כמלך שמנחיל לאנושות כולה ערכי משפט וצדקה. נלחם מלחמות ד', לא עסוק בקרבות הפרטיים שלו. ההיסטוריה כולה, עד סופה, מקופלת כאן באדם הענק- באברהם.
ככל שנתבונן יותר בשורש, באברהם, נבין יותר לאן אנחנו חותרים, לאיפה אנחנו רוצים להגיע. "הביטו אל צור חוצבתם", אומר לנו הנביא ישעיהו, תמיד תביטו אל הצור, אל המקור, אל אברהם אביכם, ותדעו אל נכון לאן פניכם מועדות.
שבת שלום.