המאורע של ניצחון החשמונאים, אלו כהני ד' הקדושים, אשר במסירות נפשם גרשו את רוח יון מכס המלוכה עליו התיישבה בכח הזרוע, וימליכו שוב את רוח ישראל המקורית, ומכוחו של מאורע זה, כל התקופה שפתח בחיי עמנו, הלא היא תקופת הבית השני ופריחת התורה שבעל פה, שני פנים לו: פנים של קטנות ופנים של גדלות.
של קטנות כיצד?
ובכן, אין לכחש שאותה עצמאות מדינית שנקנתה בגבורת נפשם, לא הייתה מושלמת, בלשון המעטה. המדינה החשמונאית הייתה רצופה קשיים ומאבקים, ובהמשך הזמן רבו הפרצות והמחלוקות. והעיקר- היא לא החזיקה מעמד לשנים ארוכות. ירוד ירדה פלאים ובסופה נסתאבה. עד לימינו, לא נותר ממנה אלא זיכרון הסטורי בלבד. לכאורה אין תקופה זו כולה אלא שארית מידלדלת לימי הזוהר של שיא ימי הבית הראשון. כאותם העוללות, האשכולות המדולדלים הנותרים לאחר בציר האשכולות הטובים והמלאים.
אך לא פחות מזה יש לה לתקופה זו גם פנים של גדלות. לא שיירים מדולדלים של עבר מפואר, אלא ניצנים ראשונים של עתיד מזהיר. בחנוכה, מקובלים אנו, מאיר כבר אורו של משיח. "ערכתי נר למשיחי". "למה קבעו המצווה אצל הפתח? לרמוז כי ימי חנוכה הם פתח והתחלה לגאולה שלמה שתהיה במהרה בימינו" (שפת אמת תרל"ח).
לראשונה, חודרת אל מהלך חיינו התבנית העתידית של השמונה. כינורו של משיח, לא שבעה מימין יש בו בכינור של עולם הזה, אלא שמונה מימין.
ואכן, במאורעות החנוכה פגשנו ניסיות שונה. לא ניסים המשברים את חוקי הטבע, כדי להחדיר לעולם את אור האמונה, אלא ניסים של התרחשויות מופלאות מאד, אך טבעיות. מועטים מנצחים את הרבים- ובדרך הטבע! חלשים גוברים על החזקים- בתכסיסי עורמה צבאית. מהלך כזה שייך כבר אל העולם העתידי, בו יבואו הפלאות מתוך העולם וחוקיו, ולא כנגדם. גאולה קמעא- קמעא בדרך הטבע.
אף התורה, התורה שבעל פה, שקמה ופרחה בעולם מיסוד ממלכת החשמונאים, היא הארה מאור תורה עליונה העומד להופיע בעולם בגאולת העתיד. ועיקר החידוש הוא: "על ליבם אכתבנה" (ירמיהו, ל"א, ל"ב). אותה תורה שניתנה כביכול מחוץ לאדם ועליו להתאמץ ולהשליטה על חייו באופן מלאכותי, תופיע אז מליבו של אדם באופן טבעי, ככל כוחות הנפש, הרצונות והדחפים הבאים מתוך הנפש. תורה שבע"פ, לעומת התורה הכתובה, הריהי מחשבת האדם, סברות רבנן ותלמידיהון הנאמרות בבית המדרש. זוהי כבר תחילתה של אותה הארה של תורה הפורצת מן האדם פנימה.
שני כלים מרכזיים במקדש. הארון והמנורה. הארון, עם הכרובים שעליו הם משכן לנבואה, הדיבור הא-לוקי היורד משמים ופונה אל האדם, מלמעלה למטה. ובתוכו לוחות האבן- מכתב הא-לוקים והתורה שבכתב כולה.
המנורה לעומתם, היא סמל החכמה, תולדתה של מחשבת האדם היוצרת, החופשית. מלמטה למעלה.
בבית שני כבר לא היה ארון. אותה הארה הבאה מלמעלה בגילויי שכינה, שוב לא האירה בנפש העם ובנפשות יחידיו, אולם מנגד, עלתה ופרחה- המנורה. המאירה מכח השמן- סמל החכמה.
לכאורה רק עליבות יש כאן. מקדש בלא ארון! הן העיקר חסר! ולתוך חלל פעור זה ניסו היוונים לחדור. בחוש חייתי עיור, הרגישו שעליהם למנוע הופעת מדרגה חדשה שהעולם טרם הכיר- מדרגת החכמה של חכמי ישראל, היא התורה שבע"פ. על- כן "טימאו כל השמנים". חדרו בתרבותם אל המחשבה הישראלית להפכה לצורה נכרית. כדי שלא יהיה עוד מי שיוכל לחשוב מחשבה טהורה, שכן הם מבשרי העידן החדש- עידן התבונה האנושית.
אך נצח ישראל לא ישקר. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, היה עיקר הנס בכלי החכמה- המנורה. והתברר שבישראל מאיר דבר ד' הנשמע בין הכרובים- מתוכם! מתוך שכלם ומחשבתם. המנורה נגלתה בכל תפארתה. השראת השכינה שנסתלקה אם היגנז הארון, שבה והאירה כברק, רגעי אך ממלא ודאות בהירה, כמנורה. דבר ד' הוא, אף על פי שמגיע בדרך של מחשבות בני- אדם. חכמי ישראל, רבנן בבי מדרשא הם ותלמידיהם וכל אשר יהגה רוחם, הם התורה! עַם תורתי בליבם.