"עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר", נח מצטווה לבנות תיבה. שלוש פעמים אנחנו רואים בתנ"ך שתיבה שמצילה מפני מים. כשבני ישראל רוצים לחצות את הירדן, ארון הברית, ארון שהוא תיבה, שיש בו עצים וכפורת עומד בפני שטף המים. ולפי חז"ל גם בקריעת ים, "הים ראה וינוס" מה ראה? ראה ארונו של יוסף. ודייקו חז"ל, שהארון הוא זה שבקע את הים. וגם בפרשתנו אל מול שטף המים עומדת תיבה שיש משהו בעשייתה שמאוד מזכיר את הציווי על עשית הארון. יש כפורת "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" ועצי שיטים. אומנם במימדים אחרים אבל מין תיבה שבתוכה נמצא איש צדיק.
כדי להגן על עצמנו משטפי החיים, ממערבולות החיים, אנחנו זוקקים לתיבה, לארון. התורה לא יכולה להיות פה בעולם בלי ארון. הערכים הרוחנים, האידיאלים הגבוהים ביותר זקוקים למערכת, עם דפנות, עם בית, עם מבנה. כדי להגן ולסוכך עלינו מפני מים שיכולים לזרום לכל עבר.
אנחנו מצווים ביחד עם נח להיכנס לתוך תיבה, לתוך שגרה של כללים, של סדר, מוגנת היטב "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ".
יש לנו קשר עם החיים הכללים, "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה". בודאי שאנחנו מאוד מאוד מעונינים לקחת מהעולם הרחב הרבה דברים אלינו. לקחת מכל החי, מכל בשר, אבל אלינו לתוך התיבה שלנו. לתוך המבנה הרוחני שאנחנו בונים לעצמנו.
תיבת נח היא שם קוד, כותרת, לכל מפעל הבניין הרוחני והמוסרי של האנושות. לבנות בתים, בתים שמתוכם ועל ידם אפשר לקיים את אלוקים.
נח יוצא מהתיבה, ואיך שהוא יוצא מהתיבה הוא מצווה בשבע מצוות בני נח, שהם הקוד האטי הכללי עד היום הזה של חברה אנושית מתוקנת. חברה שיש לה תיבה, חברה שיש לה כללים, חברה שיש בה צלם אלוקים "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" נאמר בפרשתנו על בסיס הצלם הזה והתיבה הזאת נוכל לאט לאט לבנות "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה".