יציאתו של יעקב לדרך הנדודים הארוכה, דרך שלא הגיעה לסופה כל חייו, ולאמיתו של דבר גם כל חיי בניו אחריו- בית ישראל לדורותם, באה בעקבות פרשת חילופי הברכות מראשו של עשיו אחיו הגדול לראשו. ופרשה זו של החלפת הברכה הריהי תוצאה ישירה של כהיית עיני יצחק. זו האחרונה היא, כמבואר בדברי חז"ל מרצף הפסוקים, תוצאה ישירה של נישואי עשיו לנשותיו החִיתִיותׁ והתנהגותן בבית יצחק ורבקה.
"ויהי כי זקן יצחק, ותכהין עיניו מרואת". פירש רש"י: "בעשנן של אלו שהיו מעשנות ומקטרות לעבודת אלילים. דבר אחר: כשנעקד על גבי המזבח... נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים, וירדו ונפלו דמעותיהם על עיניו, לפיכך כהו עיניו".
רבים האנשים שנאלצו לחיות בסביבה בה מצוי עשן ולא איבדו את מאור עיניהם. חז"ל הוסיפו משל נוסף: משל לאדם גדול , שהיה לו טרקלין נאה ומשובח, והיו שכניו שורפין קש ותבן ומעלין עשן בעד החלון. הלך וסתם את החלון. כך נשי עשיו עובדין עבודה זרה, ויצחק רואה ומיצר, מיד כהו עיניו. (ילקוט קיד') בכך מסבירים בעלי המדרש את הקדמת יצחק לרבקה בעניין מורת הרוח שנגרמה להם מהתנהגותן של הכלות החדשות : עלי די שהיתה רבקה בת כמרים, לא היתה מקפדת על טינופת הע"ז, ויצחק על ידי שהיה בן קדושים, היה מקפיד על טינופת ע"ז. לפיכך- ליצחק תחילה.
יצחק הוא עולה תמימה. זה עינינו. מיום היוולדו עד יום מותו מקיפה אותו שמירה יתירה מחשיפה לכל חדירה של רע. שרה מרחיקה ממנו את השפעת ישמעאל. אברהם משאירו בארץ ושולח את עבדו לטפל בזיווגו ומזהיר לבל ישיב את בנו שמה. הקב"ה מצווה עליו שלא לרדת מצרימה, כאביו וכבנו. וכאן, באחרית ימיו מסתמאות עיניו לבל תיראנה את נשות בנו מקטירות לאליליהן, ואת קלקולי בנו עשו.
יצחק עיניו תפקידו להכנס לעולם הזה ולצאת ממנו בשלום, בלא שום פגם רושם של נפילת העולם. דמעותיהם של המלאכים, הכאב של השלימות והתמימות שלא ממשיכה להתקיים, שהרי יצחק לבסוף לא נשחט באמת, משאירות בו את רושמן בעיניו הטהורות, ואכן הן נסגרות מפני כל השפעה חיצונית של ירידה ורע. אפרו אכן צבור ומונח על גבי המזבח מעולם לא ירד ממרומי מזבח העקידה, להשתפל אל מעמקי סיבוכי החיים בירידתם.
לא אברהם ולא יעקב נדרשים למדרגה זו. אברהם, המשפיע הגדול של האמונה והחסד, מטבע עינינו עוסק הרבה עם העולם ומלואו בירדותיו ושפלותו. ערביים המשתחווים לעפר רגליהם הם אורחיו המכובדים, בביתו יש מקום לכל הסוגים ולכל המדרגות. הדיחפה הכבירה שבענקיות אישיותו היא כולה השפעה כלפי חוץ, עדיין לא נתעורר הצורך ביצירת הסביבה הנקיה מכל רבב ושמורה מכל קליטה זרה מבחוץ אף יעקב, בחייו רבות מאוד הפגישות עם הרוע. הוא יורד לחרן ויורד למצרים. כל חייו התמודדות נפתלת עם רמאים ורשעים. הסתבכויות וקשיים. נראה שהכוח לעמוד מול הקשיים ולהתמודד עם רשע ועם שקר בלא לחשוש מנפילה והשתנות לרעה, באה ליעקב, וממנו לזרעו אחריו עד עולם, מכח היותו בנו של יצחק העולה התמימה. רק מתוך בניית מדרגת נפש כזו שאינה נתפסת לשום קטנות ורע, רק מתוך נקיון מוחלט עוד בטרם נולד, סביה נקיה שמתוכה הופענו וצמחנו, יש בנו את היכולת לשורת עם אנשים ושונים ונפתלים, בלא להישפל אליהם.
כן הוא גם בחיי כל אדם ואדם. עד כמה שידינו מגעת, עלינו ליצור לילדינו סביבה "יצחקית" עוד בטרם נולדו, שבה תעבור עליהם ילדותם. בטהרה, בנקיון מכל קליטה של תרבות זרה, בתום של קדושה ישראלית מקורית ורק מתוך כך יצאו אחר כך אל החיים של התמודדות "יעקבית" וידם על העליונה מול עולם ומלואו.