חלק מרכזי מפרשתנו הוא הברכות של יעקב, הן בברכותיו לשבטים והן בברכותיו לאפרים ומנשה. מה סוד הברכה, ומיהו זה שראוי לברך. איזו אישיות היא זו שברכותיה פועלות ומשפיעות, מהי התכונה הנפשית הנדרשת לשם כך.
פתח להבנה נוכל לדלות מדברי הספורנו בפרשה. בטרם מברך יעקב את בניו של יוסף, ניגשים הם אליו והוא מחבק אותם ומנשקם. וכתב על כך הספורנו: "וישק להם ויחבק להם - כדי שתדבק נפשו בהם ותחול ברכתו עליהם".
הברכה מצריכה קירוב נפשות. היכולת לברך דורשת התאחדות והתמזגות של הלבבות, המברך מחיל בקרבו את המתברך. המתברך הופך להיות חלק ממנו, הוא חפץ בו, אוהבו ומבקש את טובתו. חלק מרצונו של המברך היא נפשו של המתברך. וכשהמברך מתרומם ומבקש, הרי הוא לוקח עמו את כל חלקיו, ויחד עימם את אהובו, המתברך. אין כאן מופת או קדם, יש כאן דביקות הוויתית של קשרי נפשות. הצדיק המברך הוא האדם הכללי, הנפש שאינה מרוכזת בעצמה, נפש החפצה בטובת הכל.
נמצא שכוחה של הברכה תלוי בשני גורמים: ראשית, גדולתו של המברך, התעלותו וקרבתו אל מקור הברכות, דבקות רצונו ברצון ה'. ושנית, כלליותו של המברך, חפץ הטבתו המתפשט וכולל את מציאות הזולת. "פעולת תפילת כל אדם על עצמו וערכה הוא כפי הערך שתפעול התפילה עליו להטבתו המוסרית... אבל התפילה על חברו נערכת היא כפי ערך היחס של המתפלל אל מי שעבורו מתפללים, וביותר כפי יחס הקירבה הנשגבה המוכנה בפועל של זרע ישראל זה לזה" (הקדמה לעולת ראיה, עמ' כ"ו).
ככל שאדם מזכך את נפשו, מברר את מגמת חייו ואת מהותם של החיים בכלל - כך מתגדלת בו התודעה הכללית. ה"אני" שלו הולך ומתרחב, מהתרכזות במסגרתו הפרטית אל חלקי חיים נוספים. תכלית האדם היא "להתענג על ה'" (מסילת ישרים, פרק א'), כלומר: להגיע למדרגה בה תחושת היישות הפרטית שלו תהיה מזוהה לגמרי עם דבקותו בה', ובכלל זה כל גילויי ה' שבבריאה. נקודת החיים שבאדם היא כוח אינסופי, מלא בשלימות ובעושר, בבואה של "הכל" המשתקף בנשמתו המיוחדת, וכל גילויי הבריאה הם חלקים ביישותו שלו. אדם עליון כזה יכול לומר: "אם אני כאן הכל כאן" (גמ' סוכה נ"ג על הלל) ויחד עם זאת להיות ענו ושפל ברך (גמ' שבת ל"א - לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל).
"יש לנו אהבה עצמית... שגם היא מתפשטת לסעיפיה ע"י אותם צינורות המוליכים את ההרגשה מאחד לחבירו... מאיבר למשנהו, מהבן אל האב, מאהוב לאהובה... ההתפתחות רק צריכה להרחיב את הצינורות והאחדות האינדיבידואלית מתרחבת עד גבול הלאום, מהלאום לאנושיות רק צעד, מהאנושיות לכל החי עוד צעד. מההתעניינות במילויו של כדור אחד עד כדי ההתעניינות הפנימית והרצינית בכל רובו איננו כ"א מהלך, מהלך אומנם רחוק, אבל הנצח אינו צריך לחפזון, והדבר הולך ובא עד כדי התעלות אינדיבידואלית של כל היקום. אם כן, אין לנו צורך כי אם באנרכיה, באהבה עצמית רבה וגדולה כבירה ומפותחת, אבל הדרכים המובילים להם הינם אורחות החיים הנובעים ממקור האחדות של יחיד חי העולמים, שהיא האחדות..." (אגרות הראיה, אגרת ק"מ).
זוהי עבודת האדם: "שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל אדם לפי מדרגתו. איש השפל ה"אני" שלו מצומצם רק בגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש"אני" שלו מורכב מגוף ונפש, ולמעלה מזה מי שמכניס ל"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך על פי דרכי התורה ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל... ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, וראוי להשריש יש בנפשו להרגיש שכל עולמו הוא ה"אני" שלו..." (ראה הקדמה לספר "שערי - יושר").
וזוהי דמותו של יעקב: "ויחי יעקב בארץ מצרים - הענין, שהאדם יש אחד שחי לעצמו, ויש שחי לבני ביתו ויש שחי לעירו, ויש שחי לכל העולם. ועל זה נאמר וצדיק יסוד עולם. ויעקב בינו, לא בעירו לבד היה חי ולא בארץ גושן לבד, רק בכל ארץ מצרים, והיינו שפסק הרעב בשבילו, שבירך לפרעה שיעלה היאור בשבילו, וזהו שאמרו אבל כבד זה למצרים" (משך חכמה).
כשאנו מברכים אחרים או מתפללים עבורם, ילדים או תלמידים, מכרים ושאינם מכרים, קרובים או רחוקים, אחים במצוקה, אלה שבקו החזית, ואלה שבשדה הקרב - עלינו להרחיב את ליבנו ואת מאווי החיים שבנו, להתרומם מהפרטיות אל הכלליות, לחפוץ באמת בטובת כולם, להרגיש אותם חלק מה"אני" שלנו, והתעלות ובקשתו של כל אחד מאיתנו תכלול בתורה את בקשותיהם של כל ישראל, "ותשלים משאלין דליבאי וליבא דכל עמך ישראל, לטב ולחיים ולשלם".