בחנוכה זכינו לשני ניסים- נס המלחמה ונס פך השמן, נס גלוי ונס נסתר. שילוב זה אומר דורשני. לא פעם נוכל לפגוש הדגשות לכאן או לכאן. אלה שרים: "אשר חוללו המכבים", ואלה שרים: "אשר עשה ד' למכבים", אלה מזכירים את תפילת "על הניסים" המתארת את עניין המלחמה, ואלה מזכירים את דברי הגמרא המתארת את נס פך השמן. ואנו מצווים להתבונן, להעמיק ולהרים את המבט, "אחוז מזה וגם מזה, אל תנח ידך".
חג החנוכה הוא תחילתה של תקופה, תקופת תורה שבעל פה. הנבואה איננה, לפחות לא בצורה גלויה ומפורסמת, הבית השני איננו בדרגתו של הבית הראשון. וכשהשמירה מלמעלה פחות בהירה וגלויה, נדרש יותר מאמץ מלמטה. לכאורה, ירידה יש כאן, אך ירידה לצורך עליה. משל למה הדבר דומה? לאב הנושא את בנו על כתפיו כל יום מהבית למקום לימודיו. האב מדלג על המכשולים, נזהר מהקוצים והברקנים, מטפס על הגדרות, והבן יושב על האב ומגיע בשלום אל מקום חפצו. עוברים הימים,ואת האב מתחילה להטריד מחשבה, הרי הבן- גם הוא לאב יהיה, ואת בנו יצטרך לשאת על כתפיו. הוא יצטרך להתמודד עם המכשולים, הקוצים והגדרות. לא לתמיד יוכל להישאר על כתפי אביו. הוא מוכרח יהיה במוקדם או במאוחר, לפתח את יכולותיו העצמאיות שלו. האב מסיק מסקנה. בוקר אחד, בדרך הרגילה, עוצר האב ליד גדר ומוריד את הבן לארץ. "קידמה, צועדים". הבן, נבוך, מסתכל על הגדר ועל אביו, ומצפה לאביו שירימהו חזרה. "אבא", הוא אומר, אל תשאיר אותי כך לבד, הן אוהב אתה אותי, מדוע תעזבני". האב מחייך, באהבתו הרבה בוא מחזק את בנו, מגלה לו את אהבתו, אולי גם מעניק לו מיני מתיקה, וממשיך- "ודאי שאני אוהב אותך, ולכן- אני רוצה לגדל אותך, ולכן- כעת תצעד לבד"
בכל חגי התורה "הורעפנו" בניסים, היינו "מתחת הסינר", כעל כנפי נשרים נישאנו, ד' נלחם לנו ואנחנו החרשנו. והנה, הזמנים השתנו. ההשגחה הגלויה קצת מסתירה את עצמה, ומותירה אותנו, כביכול, לבד במערכה. אנחנו נדרשים לעמוד איתנים לפני יון, להעמיד את הרוח והאמונה בצורה נקיה, טהורה וברורה, לדלות מתוכנו רוח אומץ, גבורה, עצמאות, ודאות פנימית, חכמה ושכל. הכוחות שלנו נרתמים למערכה.
כאן מתברר עומק המאבק עם תרבות יון- העולם כולו עומד לפני שלב חדש. הסוגיה שלפנינו היא השתלבותם של כל הכוחות והכשרונות שבעולם האנושי בתוך מפעלו של הקב"ה.
מיקומם של הכשרונות האנושיים עומד להתברר, ובאופן טבעי מתגלה התנגדות פנימית בתוך הכוחות הללו, המקבלת צורה בתרבות יון. הכוחות האנושיים יכולים להיות מחוברים למה שלמעלה מהם, או להשתעבד אל הטבע הסתמי שמתחתם. תרבות יון היא התסיסה של ההתנגדות הפנימית שבכוחות הללו, מכח הצד המושך אותם למטה, אל העולם המוגשם והמצומצם. "וחושך על פני תהום- זה יון". החושך שאופף את העולם הוא הכנה לאור שעומד להתגלות, בבחינת- "הר סיני- שירדה בו שנאה לאומות העולם". ועם- ישראל נלחם, וקורא: טובה חכמה עם נחלה". החכמה האנושית טובה כשהיא מחוברת לנחלה, למה שהיא מקבלת למה שלמעלה ממנה, מהאמונה. מתוך מאבק עמוק זה פורץ אור גדול, התחדשות עצומה. החכמה, וכל שאר הכשרונות האנושיים, מצרפים למהלך האלוקי, הם הופכים להיות חלק פועל ויוצר בגילוי החכמה האלוקית שקדמה לעולם, ושהיא נשמתו של העולם ומהותו האמיתית. תורה שבעל פה הולכת ומתגלה.
מתוך הניסיות העל- טבעית חודר האור אל הניסיות הטבעית, אל כל מכלול שיעור הקומה של נפש האדם, משורשיה הנעלמים עד לגילוייה המוחשיים והגופניים. תהליך ארוך לפנינו, חנוכה הוא רק תחילתו של הדרך, חינוך, כחנוכת בית. (וראה בספר "שם משמואל" שכתב שמסיבה זו לא נקבעה סעודת מצוה בחנוכה, כבשאר החגים, הואיל ועניינו של חנוכה לא נגמר ולא הושלם).
נס החנוכה ארע בארץ- ישראל, נס שבא לעורר את כל היוזמה שלנו ולחברה למקורה האמיתי. ה"אישור האלוקי" שבנס פך השמן בא להודיע לנו על המהלך החדש המתחולל- אחדות הנס והטבע, אחדות עליונים ותחתונים, אחדות האמונה והחכמה, אחדות הנשמה והגוף. ואנו יודעים היטב, כי הכוחות המתגלים בנו, בהעמקה התבונית ובאומץ המלחמתי, אינם פחות מעשי ד' מאשר הניסיות הגלויה שבפך הקטן. ובאמת, שניהם אחד, "כי בי-ה ד' צור עולמים", גם העולם הבא וגם העולם הזה הם מפעל אחד שלם. המנורה שבבית- המקדש חודרת בחג החנוכה לכל בית ובית, כל בית הוא מעין בית מקדש קטן. הקודש פורץ ומאיר בכל מקום, ומן הבית אנו מפנים את האור גם אל החוץ, לרשות הרבים, ושואפים להאיר ולזכך כל פינה וכל זוית, למלא את הארץ דעה את ד'.
חנוכה שמח!