המפגש עם השבת מעורר בנו את השאיפות הלאומיות שלנו. אנו פותחים בקבלת פני השבת- "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה...", ומיד עוברים ל"מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה...", ובהמשך- "התנערי מעפר קומי...", "ונבנתה עיר על תילה...", "והיו למשיסה שאסיך...", "ימין ושמאל תפרוצי...".
בקשת הדבקות והקדושה מחוברת עם הצלחת החיים הלאומיים ופריחתם. הבקשה לקרבת אלוקים איננה מסתיימת באיזושהי התענגות פרטית של האדם על תשוקתו לאינסוף. אם היא תסתיים בכך, סימן שהדמיון אחוז בה, ושאין היא שלמה ובשלה. בקשת קרבת אלוקים כוללת בתוכה את בקשת המציאות השלמה, הטובה לכל והמשלימה את הכל, והמעלה את הברואים כולם מדרגה אחר מדרגה. לבקש את ד' זוהי בקשה של השלמות הכללית. זה איננו סיפוק חוויתי אישי אלא בקשת "הטוב הגמור", כלשונו של הרמח"ל במסילת ישרים.
בקשת קרבת אלוקים אמיתית כזו מעוררת מאליה ציפיה עמוקה להתגלות הטוב בעולמנו. "ומתוך שכנסת- ישראל חובקת בקרבה את הטוב האלוקי לא רק לעצמה כ"א לכל העולם, ליקום כולו, הרי הוא (האדם) בא מתוך הדבקות העזה בתוכיות נשמת האומה- לדבקות באלוקים חיים..." (אורות- התשובה, י"ג, ג').
השאיפה הלאומית הישראלית איננה דומה לשאיפה לאומית רגילה. הקיום הלאומי של עם- ישראל לא בא לממש עניין פרטי מסוים בעולם, ובודאי לא "לדאוג לעצמנו ולשבת בשקט". ישראל הוא הכח הכללית של חיי האנושות והעולם כולו. החיים בשורשם הם מאוחדים, וכוללים בתוכם את כל מה שמתגלה מתוכם כלפי חוץ. ישראל זהו שורש החיים. העולם הם הענפים. אנחנו הגזע, "נצר מטעי" (ראה בהקדמת "דרך- החיים" למהר"ל).
"אור השכינה הוא כנסת ישראל. האידאל הישראלי השורה באומה כולה, העושה אותה חטיבה אחת בכל דורותיה" (אורות, ק"מ). "כנסת- ישראל מיוסדת כולה על בסיס של המוסר האלוקי העליון... לכן דווקא תשועת ישראל תלויה היא בתשובה, בהטבה המוסרית במעשה, ברגש ובשכל..." (אורות, קמ"ג).
ואשר על כן, השאיפה התעוררת בכניסת השבת למפגש עם השכינה, עם כבוד ד' שיאיר את הארץ- מעוררת מאליה את השאיפה של ההתעוררות הלאומית שלנו. כי באמת, דבר אחד הוא.
אנו פונים בשירה- בתחינה לירושלים, לשכינה, לנשמתנו, לעצמנו- לצאת מהאילמות, להשתחרר מכבלי הגלות העמוקים, לשיח את עולמנו האמיתי, בלא בושה. כי "החוטא- כל עוד טומאתו בו ישכב בבושתו ומכשול- עוונו נגד פניו הוא... רק אחרי רצותו את עוונו יחוש מחדש את טהרתו ואת עצמו, וישובו לו כוחו, גבורת רוחו ועוז פניו". וכאדם הפרטי, כך כנסת ישראל, "כאשר ארכו הימים, וירושלים "לקחה מיד ד' כפליים בכל חטאיה", החלה האומה בכלל להרגיש את טהרתה, את בר כפיה וצדקת נפשה- ועם זה את חפצה לשוב לתחיתה..." (אורות, קט"ו- קט"ז).
ואנחנו כולנו, וכל יחיד ויחיד, קוראים לעצמנו- "קומי אורי", "לא תבושי ולא תכלמי". הינך ראויה, הינך ראויה לשוב אל אישך, אל מקומך. יחד עם ר' שלמה אלקבץ, ועם כל חכמי האמת המודיעים לנו את אמיתת המציאות- אנחנו מודיעים ומעוררים את השכינה שבנו- אנחנו ראויים, הגלות מריקה וזיככה, ובתוכנו פנימה שבה הטהרה הגמורה, ומעתה צריכים מעיינות הטוב העצמיים להפתח ולנבוע, לשוב לארצנו, לשוב לתרבותנו, לשוב למלא כוחותינו, לפרוץ לימין ולשמאל, ונשמחה ונגילה.