פרשת ויגש היא בעצם הפרשה של היציאה לגלות. היא אינה פרשה עצובה, אך מופיעה בה היציאה לגלות. אומנם יש בה את הפגישה המאד מרגשת בין יעקב לבין יוסף. כל בית ישראל מגיעים למצרים, לארץ גושן, פרים ורבים, נהנים מטובה החומרי של ארץ מצרים, בונים אימפריה משפחתית בתוך בועה שנקרת ארץ גושן. אבל סוף- סוף אנחנו רואים גלות, יציאה מהארץ.
ישראל צריך לחוות גלות. יש מטרה בחווית הגלות, כך מבאר המהר"ל בספרו "גבורות ד'" העוסק ביציאת מצרים. ישנן כמה מטרות שהוא מונה לחווית הגלות שעם ישראל צריך לחוות, ואחת המטרות היא תחושת הזרות בעולם. אדם שגולה לארץ נכר גם אם הוא מסתדר חומרית, גם אם הוא לא סובל, הוא זר ולוקח הרבה מאוד זמן, עד שתחושת הזרות נעלמת (אם בכלל...). הוא תמיד מרגיש שהוא לא במולדת הטבעית שלו. לוקח לו הרבה זמן עד שהוא מתרגל לתרבות, לנורמות החיים, לסגנון ולשפה, ויעברו דורות עד שכבר לא יקראו לו "זה שבא משם".
תחושת הזרות הזאת שאותה אנו חווים בפרשת השבוע- בכך שעם ישראל לא יושבים עם המצרים, הרגלי החיים שלהם שונים, תלווה את עם ישראל לאורך כל הדורות, וזה חשוב מאוד, אומר המהר"ל, שעם ישראל ירגיש תחושת זרות, זרות מהעולם. כי לעם ישראל יש אופי מיוחד, אופי שונה. עם ישראל יהיה כמו איש רוח, איש מוסר ומצפון שתמיד ירגיש בעולם שהוא אף פעם לא מוצא את הידיים ואת הרגליים עד הסוף. בעולם הזה, מי שמאד רוחני ומאד טהור תמיד מרגיש קצת קשיים, לא קל לו. לא כל דבר מסתדר לו שמתרחש סביבו.
למה חשובה תחוש הזרות? כי היא תדרבן אותנו עוד יותר לשנות ולתקן ולהתאמץ ולהפוך את העולם לעולם שאנחנו מרגשים בו יותר נוח, פחות זרים. תחושת הזרות היא מדד, לא בשביל להנמיך מעצמנו את רמת החיים ולהרגיש שווים לאומות העולם, אלא להיפך, תחושת הזרות באה לגרום לנו לרצות לשנות דברים בעולם.
יוסף יוצר שינויים, יוצר שינויים במצרים, דווקא בגלל זרותו, כיון שהוא כל כך שונה בעולם המצרי. הוא עברי והוא אחר. הוא רואה את החברה המצרית מולו והוא מרגיש זרות, ודווקא בגלל זה הוא פעול נמרצות לשנות דברים, והוא משנה הרבה, בתפיסות העולם, בסדרי החברה.
עם ישראל העם ה"לבדד ישכון", ותמיד הוא יהיה בדד, לוקח על עצמו אחריות לאט- לאט לשנות את מנהגו של עולם, לאט- לאט לשנות את המציאות הסובבת אותנו, אנחנו לא נשתנה, העולם קצת צריך להשתנות, וכך תחושת הזרות שלנו תמלא את ייעודה. במהרה בימנו.
חודש טוב ושבת שלום.