השאילו בעלי-המוסר את דברי חכמים להתמודדות האדם עם היצר-הרע. פעמים נדמה לו כליסטין ופעמים כת"ח. פעמים מנסה היצר-הרע להסית את האדם לחטוא בגלוי, הוא מצייר לפניו את היופי הדמיוני, את ההנאה הרגעית, את התועלת הזמנית, בצורה עשירה ומלאה כאילו היא חזות הכל, כדי למשוך את לב האדם להסחף אחר נטיותיו הנמוכות וצרכיו השפלים והמצומצמים.

ופעמים, שזקוק היצר-הרע לערמומיות. הוא לא יוכל להטות את האדם אל החטא כפי שהוא. הוא לא יצליח להוריד את האדם ממדרגתו בצורה גלויה ובוטה. כדי להצליח במשימתו, הוא חייב להיות "חבר", לדבר אל האדם בשפתו, להכנס לתוך שיקוליו, מחשבותיו והלכי רוחו. הוא יצטייר לפניו באצטלה ישרה וכנה, יציג בפניו טענות עקרוניות וערכיות, ינסה לטהר את השרץ בכח פלפולו. ויותר מכל - ינסה להרדים את ערנותו של האדם, דריכותו ושימת הלב שלו. כאשר האדם נפגש עם מצב מתנגד, ערנותו מתגברת, חושיו מתחדדים, הוא עומד על משמרתו, שם לב לסכנות וניצב איתן בעמדתו. לא כן הוא כאשר האדם פוגש "ידידים", אשר הופכים אט אט לחלק מנוף חייו ומעיצוב תרבותו. הם לא מאיימים, לא דורשים, ואפילו יותר מכך - הם לכאורה מדברים בשפתו, שותפים לשאיפותיו. וכך, מבלי משים, מוזרק באדם "סם הרדמה", חושיו הרוחניים כהים, ערנותו ותסיסתו הערכית נשחקים, ותופעות שונות ומשונות חודרות לעולמו הפרטי, הנפשי והרוחני. סממנים זרים, שמנוגדים לכיוון חייו שמפתחים ומעוררים צדדים הפוכים מעולמו הרוחני ומשאיפותיו הטהורות, נכנסים פנימה. כנגד סכנה שכזו נדרשים מהאדם דריכות מתמדת, מתח רוחני גבוה, ופגישה חוזרת ונשנית עם עקרונות ויסודות עולמו הרוחני. על האדם לטעת את מרכז חייו בדעות, בתכנים, ולא בכלים החולפים העוטפים את מציאותו במבט הדמיוני. לא להסחף ולא להתפעל מהחוץ.

ואנו, לאור הדברים, נשיבם אל הנושא המקורי - התמודדות יעקב מול ה"איש", מול שרו של עשו, והתמודדותינו אנחנו מול מלכות אדום, בלבושיה המתחדשים, בכלי תרבותה המתחלפים.
הדחף הסמוי האינסטינקטיבי של ההתנגדות לישראל טבוע בנפש האומות, כל זמן שלא עבר העולם את תהליך הביסום והזיכוך הנדרשים לו. הר סיני - שירדה בו שנאה לאומות העולם ההתגלות של עם-ישראל ותורתו, והתביעה שהתגלות זו דורשת מהמציאות, בגלוי ובנסתר, מעוררת ניגוד פנימי אצל האומות. הדרישה לצאת מהמבט הזמני-הווי-מוגבל-אנושי ולהשתייך למימד כללי-נצחי-עתידי-אלוקי, היא דרישה שהאומות לפי מצבן הנוכחי לא יכולות להתאים עצמן אליו. עוד יבואו ימים מתוקנים, בהם ינהרו אלינו כל העמים, אבל לעת עתה ההתנגדות היא מנת חלקנו. יעקב, התמודדות, מאבק.

השיבה לארץ ישראל מחייבת התמודדות חדשה עם כל כוחות הטבע. מאומה הפורחת בשמים אנחנו חוזרים להיות חיים בארץ, על כל המשמעויות הנכללות בכך. והארץ, עד עתה, היא ממלכתו של עשו, איש העולם הזה, ואנו - כדי לכלול בחיינו גם את הארץ - חייבים להתמודד עם עשו, במפגש רוחני עם השר שלו, ובמפגש המוחשי הנגלה לעין.

וההתמודדות פעמים נגלית ופעמים סמויה, וזו האחרונה קשה מן הראשונה. כאשר המאבק הסמוי, ה"ידידותי", המחבק והנותן, לובש עור וגידים, פעמים שמטשטשת אצלינו ההבחנה בין טוב לרע. לא ברור לנו מה אנו רוצים, היכן אנו עומדים, לאיזה צד אנחנו שייכים. התרבות ה"מחבקת" מאירה לנו פנים, מסייעת, וממלאת את רחובותינו, חנויותינו ובתינו, באמצעים שונים ומשונים, שלכאורה עוזרים, מסייעים ומוסיפים. אמנם, "יפיותו של יפת תהא באהלי שם", ואנו שמחים לזהות "חכמה בגויים", מאמינים בה, ולוקחים אותה אל תוכנו. אך, לא פעם אחת איננו שמים לב להפריד בין ה"חכמה שבגויים" ל"תורה" שבהם, לתוכן תרבותי שספוג באותו כלי או אמצעי, במסר סמוי שמסתתר מאחורי מילים נחמדות. והם חודרים, שליחי התרבויות, לתוככי חיינו, ומנסים להרדים את חושינו הרוחניים, להעביר את מרכז התעניינותנו ושאיפותינו למקום אחר, להחליש אצלינו את חשיבותם והכרחיותם של היסודות הרוחניים, להפוך אותנו לפחות "עקרוניים", פחות "עקשניים", יותר "גמישים" ו"ותרניים". ואנו, נדרשים לעמוד ולהדבק בערכינו, להעמיק בהם ולחיות בתוכם. להיות בערנות ושימת לב על כל דרכינו, גם אלה הזוטרים, כי ליד ה"פכים הקטנים" הללו אורבת הסכנה. ואותם "פכים קטנים" שבהם נזהר, נטהר, ישמשו לנו מקור לאור וגבורה, לעוצמת הטוהר והטוב, כאותו "פך קטן" שבחותמו של כהן-גדול. וכשיעלה השחר, ואור העולם יתגלה, תתגלה התמונה בבהירותה, יחזיקו עשרה אנשים בכנף איש יהודי (זכריה ח', ועיין אורות עמ' קנ"ז-ח), ואז - לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל.