הגמרא (מסכת ברכות דף נ"ד. דברינו הם על בסיס דברי הרב שם בעין איה) מספרת איך עוג חשב לגמור את העסק עם ישראל בצורה מהירה ולגמרי לא מתוחכמת. הוא פשטו הרים הר בגודל שלוש פרסות, ותכנן להשליך אותה על מחנה ישראל כולו, ובזאת לקבור אותם אחת ולתמיד. אלא שאז הקב"ה שלח נמלים, ובשעה שעוג הניח את ההר מעל ראשו הם כרסמו בו, והוא נפל סביב צווארו של עוג, וכשהוא ניסה לשלוף אותו נשתרבבו שיניו והוא לא היה מסוגל לפעולה הזאת. ואז משה, שהיה גבוה עשר אמות, לקח מקל בגובה עשר אמות, קפץ עשר אמות באוויר והיכה את עוג על קרסולו, הפיל אותו והרגו.

עוג הוא הנושא של הגבורה החומרית העצומה כשלעצמה, נטולת כל ערך ועולם רוחני, ענקית וקדומה, זו שיטתו וכך הוא מוביל את ממלכתו להישגים מרשימים, והוא רואה את היציאה של ישראל ממצרים, עם דל שכוחו רוחני ודוגל בדיוק בהיפך ממנו, "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי…", שאין מקום לכוח ולחיל בלא רוח גדולה מאת ה', הנותנת ערך וכיוון לכל אותם עוצמות, ועם זה עוג לא יכול להשלים. הוא מבקש ליידות אבן אחת, על נציגיו של הקב"ה בעולם, ולסיים את הפרשה הזו. אבל גם גבורה חומרית שכזו, לא יכולה להתמודד עם כמה נמלים קטנות המכרסמות בה. גם החזק שבאנשים נופל מאיזה ווירוס או חיידק קטן שבא עליו. עוג חושב "קצר ולעניין" כדרכו של החומר, ולעומתו עם ישראל, עם התורה חי חיים ארוכים, נושא את עיניו למרחק ואורכים הם הקווים שלו. ובית הלל בעת שהחומרי שבאנשים נושא את ידיו למעלה מראשו, החומר עצמו נהפך עליו לעול על צווארו, החומריות עצמה מדרדרת אותו והופכת למעמסה בלתי נסבלת מחד, אבל מאחר וכבר מאוחר מדאי וההתמכרות מוחלטת, אי אפשר לצאת מטבעת החנק הזו, שהוא הביא אותה על עצמו. תאוות החיי המתמכרת רק לחומר ולהנאות של הצריכה המופרזת שלו, בלי שום ערך מוסרי וערכי, היא המביאה על התרבות האנושית ועל האדם הקטן מחלות איומות, בגוף ובנפש, עד למצב עגום שלא תמיד ניתן לצאת ממנו.
 
ומשה, נביא בן 120, לחלוטין לא משועבד לחומר אלא משעבד אותו, מתגלה בכול צעירותו, הוא יכול להתעלות בכוחו העצמי, לא להיות משועבד אפילו לכוחות המשיכה שפעלים על החומר הגס, ודי לו במגע מועט בקצה התחתון של הענק המגושם, להוציאו משיווי המשקל שלו. הארת הנשמה הישראלית מתגברת על כול ניסיון לבליעה של שאיפותיה. העוז הישראלי לא נשען על החומר אלא על הרוח, ואז גם החומר קל ומהיר בלי לאבד את העוצמה והחדות.
 
שיעור ענקי לעם ישראל ברגעים קודם הכניסה לארץ, וברגעים של כניסה מחודשת אליה.
 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.