עיקר תפילת המוסף היא הזכרת קורבנות היום, ואם לא אמר- לא יצא ידי חובת התפילה.
בתפילה זו נפגשים במיוחד עם עניינו של היום המיוחד. בספרים שונים הדגישו, שעיקר כח ההשפעה של קדושת היום נמצא בתפילת המוסף.
ועל כן, בתפילת מקבלת הקדושה שנאמרת בחזרת הש"ץ מימד מיוחד ועליון: קדושת "כתר". אומנם, נחלקו המנהגים אם לומר "כתר" או "נעריצך ונקדישך", אבל לדברי הכל יש בקדושת המוספין מעלה מיוחדת של הנשמה היתרה המאירה בשבת. "וכשמגיע לעיקר הקדושה, ראוי לאדם להיות כתנור לבו בוער בקרבו, בגודל ההתלהבות וחדווה ושמחה... על העילוי הגדול והעצום... שיש עתה בשעה זו ליוצרנו יתברך שמו..." (ספר "יסוד ושורש העבודה").
והנה, דבר פלא מצאנו בנוסח תפילת המוסף של שבת. כתב הטור (בסי' רפו') : "ובאשכנז נוהגים לומר תכנת שבת וכו', ומיסדת על אלפא ביתא של תשר"ק [כלומר- הנוסח של תכנת שבת הוא לפי אותיות הא'- ב' בסדר הפוך, מהסוף להתחלה], על שם הגאולה, דכתיב   "אשרקה להם ואקבצם". דברים אלה שמובאים במקורם בשם רש"י – מופלאים ונסתרים הם, ומעוררים מחשבה.
הגאולה היא בסוד תשר"ק, ובמוסף של שבת אנחנו רומזים לכך. הסיבה המובאת לכך בספרי המנהגים היא שבזכות השבת יזכו ישראל לגאולה, כפי שנאמר בפסוקים שבספר ישעיהו (נו'): "כה אמר ד' לסריסיו אשר ישמרו את שבתותי... והביאותים אל הר קודשי...".
בסוד העניין בודאי חבויים דברים גדולים ונסתרים, ודלה השגתנו מלהבינם ולהעלותם על הכתב. (להרחבה בעניין השריקה הקשורה לקיבוץ הגלויות ראה בגמ' חוליין סו', ובספר נצח ישראל למהר"ל, פרק מב').
מהעניין עצמו אנחנו מבינים, ראשית שיש קשר הדוק בין שמירת השבת לגאולה העתידה. קיבוץ הגלויות, המתבטא בפסוק "אשרקה להם ואקבצם", הוא איחוד חלקי עם ישראל. הגלות היא הפיזור, והשריקה מעוררת את "הנקודה היהודית" החבויה בכל החלקים ודוחפת אותם להתאחד, באופן גלוי או נסתר. נקודת האחדות הזו מאירה לנו בכל שבת. שבת היא הכלל של כל הפרטים, המאחדת נפרדים, ומשלימה בין הסותרים. הגוף והנשמה שמחים יחד בשבת, הכל שלם והרמוני בהארתה. התעוררות קדושת השבת בשיא עוצמתה בתפילת המוסף מעוררת את נקודת האחדות הזאת בתוכנו- והיא היא השורש אל קיבוץ הגלויות, המהוה התגלות ממשים לאותה נקודה ששורה בנפשות.
ופעמים, שהגאולה באה בסדר הפוך, לא תמיד מובנת, ולא תמיד קלה לעיכול. סדר של תשר"ק. (ראה בשיחת הרצי"ה לפורים, וגם בשיחות לספר בראשית עמ' 435). קיבוץ גלויות לפעמים מתחיל מהסוף להתחלה, מהרחוקים אל הקרובים, וכמוהו- גם תהליכים נוספים בתוך התחוללותה של הגאולה. אנו בתפילת המוסף מתודעים לסוד הזה, וזכורים לא להתפעל ולא להיבהל מסדרים הפוכים כאלה ואחרים. הגאולה באה מבפנים, מהשבת, מהשריקה שקוראת לכולם. לפעמים ההקשבה לשריקה נמצאת במקום כזה יותר מהאחרים, ולפעמים במקום אחר. התהליכים מורכבים, ואת זאת כולנו יודעים. כל המורכבות הזאת לא מטשטשת את הראיה היסודית, המתבהרת וחודרת אלינו בעמידתנו בתפילת המוספים של שבת- השסבת היא היסוד, הקודש, הכלל שקודם לפרטים, הנשמה העליונה שמאחדת את כל החלקים.     שבת שלום