לברכת ההבדלה הנעשית על היין מצטרפות שתי ברכות נוספות: ברכת הבשמים וברכת "בורא מאורי האש". ברכת הבשמים נתקנה כמעין "נחמה" לנשמה. הנשמה היתירה של שבת עוזבת, וכדי "להתעודד" אנו מריחים בשמים, שכן- "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו- זה הריח". ברכת מאורי האש נתקנה מכיון שהאור של האש נברא במוצאי שבת.
בודאי, רמזים וסודות חבויים בתקנות חז"ל אלו. ננסה לדלות כיוון אחד אפשרי.
מדוע נבראה האש במוצאי שבת. מוצאי שבת מבטא את המעבר והחזרה לעולם העשיה. שבת הוא יום המנוחה, והשבת "יוצאת", היא "עוזבת" אותנו. בעולם שלנו, מצב המנוחה איננו מצב הקבע. בעתיד- "יום שכולו שבת ומנוחה" חיים של שלמות, חיים בהן הכוחות נובעים ממקורם הטהור וממלאים את כל צדדי החיים, מבפנים אל החוץ. והכל בנביעה טבעית, שלמה והרמונית. זו המנוחה.
עולמנו הוא עולם העמל והעשיה. השלמות לא מתגלה מאליה. יש צורך בבחירה, בהתערבות ועשיה שלנו. השבת היא "הצצה" של עולם המנוחה בתוך עולמנו, אבל זו רק הצצה. אין זה מצב הקבע.
השבת יוצאת, ואנו חוזרים למציאות הסדירה שלנו, לחיי היצירה והעמל. בחיים אלה האש הוא כח מרכזי. האש הוא הכח הפועל ומתסיס את החיים, האנרגיה שבאמצעותה פועלים, משנים, מכינים ויוצרים.
עם צאת השבת אנו נפגשים עם כח האש, ואנחנו מברכים את ד' ומודים לו על הכלי המופלא שהוא הפקיד בידינו, כלי בעל עוצמה אדירה, שחובתנו להשתמש בו- בצורה נכונה, זהירה ומבוקרת, וכמובן- לצרכים נכונים, המקדמים את הבריאה ומפתחים אותה.
לעומת האש, המכניסה אותנו כבר לתודעת ימי המעשה, הרי שהבשמים מעוררים בנו יותר את הצד הרוחני האציל. אנחנו נותנים לנשמה עוד "נשימה" של ריח טוב, ומבטאים בכך את הרצון שלנו לא לעזוב כ"כ מהר את השבת, ולא להיפרד ממתנת הנשמה היתירה. הצער על פרדתנו מהנשמה היתירה, והאחיזה שלנו בחוש העדין- הם החתירה והצמאון לדבקות גם בתוך ימי החול. חוש הריח הוא שייך אל עולם החושים, אבל יחד עם זאת הוא חוש עדין, מופשט, לא מגושם. אנחנו מחפשים את העדינות והאצילות שבתוך העולם הגשמי. המעבר אל ימי המעשה איננו ניתוק מהשבת. עולם העשיה ועולם המחשבה האצילי אינם עולמות צוררים. אמנם, אלו עולמות שונים, שלכל אחד כוחות וסדר משלו, אבל הם אינם זרים. כל חיינו שואפים ועמלים לעורר ולפתח את היסודות האציליים- הרוחניים והנשמתיים גם בתוך עולם של גוף וחושים. ברכת הבשמים היא מעין קריאת כיוון לכל המהלך הזה שימשך בתוך ימי המעשה.
אם- כן, שתי הברכות האלו מקפלות בתוכן את שני הצדדים שבמעבר. אנחנו אוחזים עוד בריח של השבת, בנשמה היתירה, ויחד עם זאת: אנו כבר מברכים ושמחים בכוחות העשיה והיצירה העומדים לפתחנו ומחכים להפעלתם.
ובאמת, כשמתבוננים עוד, מזהים, שלמעשה גם כח העשיה הוא כח מופשט. האנרגיה הפועלת היא מאד מופשטת, לא מגושמת. גם האש, ששייכת לעולם החושים, היא מציאות מוחשית עדינה. הכח הפועל באמת איננו הכמותיות של החומר. דווקא הכח האיכותי, המופשט, הוא יוצר את האנרגיה, התסיסה וההתפתחות. מתוך השבת, ובברכת הבשמים, אנחנו מביטים נכון גם על עולם העשיה. גם כוחות העשיה עצמם- יסודם בעצמה הפנימית שבהם, באש היוקדת בם, ברצון, בצמאון, בתשוקה- שהיא היא הצמאון לא-ל חי, כאש המשתוקקת לעלות מעלה, בתנועה חזקה ובלתי מתפשרת. האש הופכת הכל לאנרגיה, את הכל היא מושכת למעלה. זהו סוד הקיום, החיות והדינאמיות של כל עולם העשיה. התשוקה למעלה, התשוקה לאלוקים. המנוחה והנחת- רוח שבריח הבשמים מקבלים את צורתם המעשית בצרוף ההתעלות וההשתלמות הבלתי פוסקת שבאש. שבוע טוב.