הצנוע והזדון / הרב עקיבא קשתיאל {תשע"ג)
הצנוע והזדון / הרב עקיבא קשתיאל"בא זדון ויבוא קלון, ואת צנועים חכמה" (משלי יא', ב')פסוק זה אומר דורשני- "הזדון עומד כאן לעומת "הצניעות". מהו הזדון, וכיצד הוא מביא את הקלון, לעומת הצניעות המביאה לחכמה.המצודות פירש: "כאשר בא איש זדון בא עמו קלון, כי יבזה את הבריות, ואת צנועים חכמה". כעין דבריו פירשו גם הרלב"ג והמלבי"ם, וכך כתב המלבי"ם: " הזד הוא החולק על דרכי החכמה ועל האמת בטענות והיקשים ומזיד לעבור עליה בשאט נפש, והוא הפך מן הצנוע שמסתיר פניו מעלות במעלות ויודע מה ערכו... ולא יקבעו דרכי החכמה רק בלב המאמין ומקבל ושומע לרבותיו, ולא יזיד לחלוק עליהם...".אם כן, לפי ביאור זה , ה"זדון" מתיחס אל חקירת המציאות ובירור דרך החיים הנכונה. הזד הוא מי ששם את עצמו במרכז, מעוניין בהצלחתו האישית, ולא כל כך מקשיב לזולתו, ובעיקר- לרבותיו. (ראה גם בפירוש הגר"א לפסוק זה, שפירש בזו הדרך). הצנוע הוא זה שמרובה שתיקתו על דיבוריו. הוא עסוק בעיקר בללמוד, לשמוע ולעמוד על האמת. ופחות בלהביע ולהבליט את מה שהוא כבר יודע ומשיב... "את צנועים חכמה"- החכמה באה בעקבות הצניעות, ההקשבה, חוסר ההבלטה האישית.המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב הצניעות) מוסיף נקודה, המחדדת את ההפכיות שבין הזדון לצנוע: "מי שאינו צנוע הוא הנקרא זדון, שאין לו בושה להיות מתפעל מן הבריות". ה"זדון" הוא מי שחסרה לו בושה.תכונת הבושה היא ביטוי לנקודת אמת מוסרית המוטבעת בנפש. המצפון הפנימי- המוסרי חי ופועם בתוך האדם, והוא מוליד בו תכונה של בושה. (כמובן, במובן החיובי, "ולא בישן למד", ולא כאן המקום להרחיב מידי בסוגיה זו). ברור לנפש, כי יש אמת, יש מוסר. והיא מרגישה מחויבת לה. האדם שאין לו בושה הוא זה שחי "בתוך עצמו". עז פנים הוא זה שלא מתפעל ולא מרגיש מחויב למה שסביבו. (וגם כאן, כמובן יש "עזות דקדושה", על "עז כנמר", ולא נרחיב בכך). החכמה היא אמת כללית וגדולה, היא לא מתאימה לאדם צר. הצניעות היא ההכשרה הנפשית לחכמה.ויותר מכך- "החכמה בעצמה היא צנועה ונסתרת, ואין החכמה בנגלה... ומי שכל מעשיו בצניעות ובסתר נמשך אחריו החכמה... אבל מי שכל מעשיו בבלתי צניעות- זה הוא גשמי, ואין ראוי אליו החכמה היא האמת של חיינו. היא נסתרת. העיניים החיצוניות לא רואות אותה. הן לא רואות את הלבוש המסתיר את החכמה. כדי להכיר את החיים באמת- את החכמה- חייבים לסגל לעצמינו אורח חיים כזה שמפתח בנו את כשרון ההקשבה וההתבוננות ברובד הנסתר. חוסר צניעות- בכל אורחות חיינו- מגביר באדם את השיעבוד לעיניים מוחשיות. הוא עלול לשקוע בראיית החויות של החיים, הגלויות והפשוטות, כחזות הכל, כמציאות. רק הצניעות היא מכשירה את האדם להתקשר אל החכמה, אל המציאות לאמיתתה.גם לרשע שבאומות, כבלעם, התעורר רגש מיוחד, ורוח מיוחדת, כשהוא נפגש עם מידת הצניעות שבישראל: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. מה ראה- ראה שאין פתחי אהליהן מכוונים זה לזה. אמר ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה" (גמ' ב"ב ס'). ומיד אמר את הפסוק המפורסם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".הכשרונות הרוחניים המיוחדים שלנו, עם ישראל, יתגלו מתוך חיי הצניעות והטהרה. השראת שכינה- גילוי רוח הקודש למדרגותיו- בתוכנו. דורשת את ההכשרה הנפשית- התרבותית לכך. צניעות- בכל תחום, בכל אורחות החיים- איננה "חוסר חיים" או "ויתור" על "עוצמות" החוויה. להיפך. הצניעות יוצרת עומק, מחדירה שייכות עמוקה לעומק החיים, שייכות שאיננה מן השפה ולחוץ. לא "פיטומי מילים" של דרשות יפות על "ערכים" וכדומה, אלא בקשת חיים אמיתית, הכוספת לחיים קודשים, "את פניך ד' אבקש". ככל שנרבה את דרישת הפנים- העומק, את התשוקה לחיים, באיכותם, במשמעותם האמיתית, כך בעז"ה נזכה להארה ממרום של רוח של קדושה בארצנו.
תפריט
תפריט