"לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת" (גמרא שבת קי"ט:, ושולחן ערוך סי' ש').
"ואמרו חכמים אבר אחד יש באדם... ואינו נהנה בשום אכילה שיאכל האדם, אלא כשיאכל במוצאי שבת ללוותה" (לבוש).
"ו... לוז שמה, וממנה נתהוה האדם... וכאשר ימות האדם העצם הזה אינו נימוח... וממנו יחיה האדם לעת התחיה...".
"וצריך לשמוח בסעודת מלווה- מלכה כמו בסעודת שבת, כי בסעודה זו יש בה ג"כ הארת שבת" (עיין בסידור אוצר- התפילות).
על מצוות ליווי אורחים אמרו חז"ל ששכרה מרובה מהשאר, וזו לשון הרמב"ם (הל' אבל, י"ד, ב'): "שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה...".
דווקא בליווי יש הבעה מיוחדת של עומק הקשר. הליווי הוא הקושי להיפרד, הרצון להשאר עוד קצת ביחד, דומה הדבר לדברי חז"ל המפורסמים על שמיני עצרת, במשל על אותו מלך שערך משתה לכל אוהביו, ובסופם של ימי המשתה פנה אל בניו ואמר להם: "קשה עלי פרידתכם, עשו עמי סעודה קטנה". הסעודה הקטנה לא תקל על הפרידה, אולי אפילו תקשה יותר. ובכל זאת, האב משתוקק למפגש נוסף, בלי תועלת, לא בשביל "לפתור בעיה" כלשהי. פשוט הוא חפץ בעוד כמה דקות ביחד. כאן מתגלה עוצמת האהבה.
קשה עלינו פרידתה של השבת. איננו רוצים להפרד מאוירה של רוממות, שמשוחררת מחשבונות ימי החול, שאיננה טרודה בדאגות האתמול והמחר, אוירה שמאפשרת מחשבה חופשית חירותית, פנאי נפשי למפגש עם נפשות אהובות, להתרכזות התא המשפחתי, בקשר הנפשי והרוחני עם הילדים, ועוד ועוד. איננו רוצים להתנתק מהאוירה הזו. אנחנו יודעים שהפרידה תבוא, שיבוא יום המחר, בו נקום ונצעד חזרה לעבודתנו, איש איש במקומו ובתפקידו. איננו מנסים להתעלם מהעובדה, וגם לא לשנותה. אין כאן פעולה במישור התועלתני. יש כאן רגש שמתפרץ. "קשה עלי פרידתכם". אנו מבקשים מהשבת "עשי לנו עוד סעודה קטנה", ועוד מפגש משמח ומרומם, של התענגות על ד', של שירי קודש וציפיית גאולה. ליווי המלכה הוא הקשר העמוק שלנו אליה, קשר שאנחנו אוחזים בו כל זמן שרק ניתן, ועל כן, דווקא בסעודה זו, כמו בליווי האורחים, מתגלית מעלה מיוחדת, מעלה שיש בה התנוצצות של התאחדותנו עם השבת, אחדות הדוד והכלה. דבקות עם ישראל בקודש, ייחוד קוב"ה ושכינתיה. אותה התנוצצות שורה בתוכנו, היא הגרעין הפנימי לצמיחה של עולם עתידי, עולם של תחיה חדשה, תחיית המתים. שבוע טוב.