"בנים אתם לד' אלוקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לד' אלוקיך ובך בחר ד' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".
"ומכאן סמך לרבותינו באוסרם להתאבל על נפש יותר מדאי" (רמב"ן).
וכך אמרו חכמינו ז"ל בגמרא (מו"ק כ"ז): "אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור, הא כיצד שלושה ימים לבכי, ושבעה להספד, ושלושים לגיהוץ ותספורת...", וכך נפסק להלכה ברמב"ם ובשלחן ערוך (יור"ד שצ"ד).
א. ראשית, ההגבלה בבכי באה מתוך האמונה, כי טוב ד' לכל, "וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד". אדם מישראל מלא באמונה, ועם הקושי העצום שבשבר והחלל שנוצר בחייו, הוא יודע כי זהו רצון ד', ועליו ללמוד כיצד להתעצם ולהבנות מתוך מה שד' עושה ואיתו. כך כתב כאן הנצי"ב בפירושו: "יש לדעת כי כל צער ומקרה רע ר"ל, רצון הקב"ה הוא לכבודו יתברך או לכפרת עוון של החי... וראוי למי שמובדל לד' שיבטל צערו מפני רצון ד'...". במובן זה מתפרש הפסוק: "בנים אתם לד' אלוקיכם", וא"כ- "אחר שתדעו שאתם בנים לד', והוא אוהב אתכם יותר מהאב, לכן אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו- כן תעשו גם אתם..." (אבן- עזרא).
ב. על- גבי הבנה זו, יש עוד להבין שאין טוב ב"השאבות" לתוך האבל באופן שמתמשך ומשפיל את החיים. יש במצב זה מעמד נפשי לא בריא ולא יציב, שעלול "להנציח" את רושם המוות שבאדם ולהשאיר אותו בתוך חוסר חיוניות ופעילות. עד כדי כך הפליגו חכמינו ז"ל באומרם (בגמרא שם): "כל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה". באבלות היתרה, האדם עלול להביא על עצמו את השבר הבא, בבחינת "אשר יגורתי בא לי". עד כמה נפש האדם עמוקה ונסתרת, ומשפיעה על הקורות העתידיות. אנו עומדים ומשתהים מול הסודות הללו.
ג. ומוסיף הנצי"ב ואומר, כי העם הקדוש לד'- לא ראוי שיהיו במצב מושפל ומושחת לאורך זמן, "כי אין זה כבודו ית' לפני אומות העולם שיהיה עם סגולה שלו ממושך וממורט". ובכיוון זה אנו מתפללים ומבקשים: "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר... הביטה דל כבודך בגויים... עוררה גבורתך וקנאתך על אויביך...".
ד. ומלבד כל אלה הפירושים, כמובן שהננו נדרשים לדברי הרמב"ן: "ולפי דעתי כי טעם עם קדוש, הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך...", ובלשונו הקצרה של הספורנו: "כי עם קדוש, אתה מזומן לחיי העולם הבא, אשר קורת רוח בהם יפה מכל חיי העולם הזה".
"כי בנים אתם לד' אלוקיכם, ודרך האב להוריש לבנו מנה יפה שיש לו, ולפיכך העולם הבא שבראתי הוא מעותד לכם, וע"כ אי אתם רשאין להתגודד על המת... כי בטוחים אתם שאם יאבד הגוף בעולם הזה שתירשו חי העוה"ב שהוא העיקר". (רבינו בחיי).
המפגש עם המוות מעורר אצל האדם רושם של סוף, כליון, העדר. ההתגודדות והקרחה הם ביטויים של ההתפעלות מרושם זה. איבוד עשתונות, חוסר אונים, השחתת החיים. אך לא כן בעם- ישראל. המוות איננו הפסקת החיים. החיים עצמם אינם נפסקים לעולם, וממילא גם הרושם של המוות צריך להשאר במקומו הנכון. הצער והוקשי קיימים, אבל אין כאן מפגש עם אַיִן מוחלט. מי שהוא בן להקב"ה, "בנים אתם לד' אלוקיכם", הרי שיש בו משהו מד'. אין זה קשר חיצוני, כעבד, אלא קשר של חיים. הבן הוא "נתח האב", כלשונו של בעל "חובות הלבבות". וממילא, כשם שהאב- אבינו שבשמים- הוא "חי וקיים נורא וקדוש", כך החיים המתגלים בבניו הם חיים נצחיים, שאינם נגמרים בשום שלב.
מי שמלא באמונה הזו, יודע להפגש נכון עם רושם המוות וההעדר שבחיים. חיים של אמונה מעמידים את האדם איתן וחסון. הוא יונק את יחסו לחיים ממקור עליון, שאינו נפסק, ומתוכו הוא בונה את עמדתו ואופן התמודדותו עם אתגרי השעה.
כשהחיים "זורמים", והכל "הולך טוב", לא תמיד ניתן להבחין בין כיווני החיים השונים, בין מי שהוא "בן" ומאמין למי שלא. דווקא בשעות השבר, האובדן והקושי באה לידי ביטוי העמדה הפנימית של שורש החיים ושל מגמתם. מאין באת ולאן אתה הולך. אשרינו כי עם קדוש אתה לד' אלוקיך. בשורות טובות לכל עם ישראל.