ומדובקים ביראתך / הרב עקיבא קשתיאל (תשע"ב)
החיים מזמנים לפתחנו מצבים משתנים. בעלי אופי שונה זה מזה, ומעוררים בנו נטיות שונות מגוון המפגשים שיש בחיים מכיל בתוכנו צדדים רבים, וזהו חלק מיופיים של החיים.
יש תקופות שונות בחיים, דגשים שונים, משימות שונות. בגיוון היפה הזה יש גם סיכון. האופי של החיים יכול להתחלף, ועלול להטלטל מצד זה לצד אחר. מי אני, ומהם החיים. האם אני משתנה לפי ה"תפאורה" שסובבת אותי, האם אני "פונקציה" של הסובב? האם הימים של "בית המדרש" והימים של ה"חופש" הם ימים שונים? האם אני אדם שונה ביום זה או אחר? ומה יבטיח את החוסן הזה למשך הזמן? ומהיכן הבטחון והתקוה שהכיוון והיציבות ילוו במהלך החיים, האם העניינים והגירויים המשתנים לא ימשיכו אותי אל עולמות זרים. והטרדות הללו מובילות לשאלה מהותית מי הוא ה"אני", האם האדם הוא הרגש שמתעורר באותו הרגע של החוויה או המפגש. או במילים אחרות- כיצד בונים נקודת עמדה הקודמת למה שאני עובר ברגע זה או אחר.
 
המסקנה המתבקשת בשלב הראשון היא שיש לבנות עמדה אישיותית, שאיננה פונקציה של הסובב. זוהי הדעת. הדעת= השכל והרצון, הבונים יחד שאיפת חיים. אם כן, השלב הראשון הוא המלכת השכל על הרגש. הרגש והדמיון החווים את מאורעות הרגע החולפים חייבים לעמוד תחת ממשלתו של השכל, המברר ומלבן את העמדה המוסרית- מהותית ביחס לחיים.
 
ומהי הדעת היסודית הצריכה להבנות אצלנו, הדעת הכללית ביחס לחיים ולמטרתנו בהן? "הן יראת ד' היא חכמה". יראת שמים. יראת שמים היא העמדה שמהוה את מקור החוסן בחיים. דווקא היראה היא התודעה הכללית, שתהיה עמוד השדרה בכל המצבים המשתנים.
 
יש נקודת מוצא, יש שייכות, ויש מגמה וכיוון. על גבי היראה- יבואו החידושים והגיוונים שבמפגשי החיים, ויוסיפו עושר ויופי. בלא היראה- הגיוון הופך להיות "בלאגן", למפגשים מטלטלים בלא סדר, זורקים את האדם ממקום למקום, מרום רקיע עד תהום הארץ... עם היראה, ומתוכה- יש סדר והדרכה ולמפגשים, יש נקודת עמדה ביחס לכל דבר, ואז הגיוון הופך ל"תפארת", ליופי ועושר.
 
היופי שבחיים איננו בריבוי הסתמי שלהם אלא בתפארת שלהם. בהתחברותם זה לזה, השלמתם זה את זה, והשתלבותם יחד במסע גדול של תודעה ואישיות שהולכים וגדלים, ומתפתחים ומשתכללים. הצופן לתהליך זה הוא היראה.
 
במוצאי שבת, בהוספה בתפילה אנו אומרים: "ויהי הימים הבאים לקראתנו לשלום, מנוקים מכל עוון...ומדובקים ביראתך". מי יהיו "מדובקים ביראתך"? אנחנו, או אולי- הימים. הרב צבי יהודה זצ"ל היה נוהג להזכיר את האפשרות השניה. הימים יהיו מדובקים ביראתך. על ידי יראת ד' הימים נעשים מדובקים. יש חוט שחורז, יש עמוד שדרה. הזדהותו ו"התחברותו"- פחות או יותר, ואז עלולים החיים להסחף, להשחק, ולאבד את צורתם. היראה- היא ההפנמה הקרטריון הסודי המוביל אותנו בחיים. מתוכו- ועל פיו- יבחנו המצבים המשתנים – ועל פיו ישמשו כל השינויים והגיוונים להעשרת הכוחות ופיתוחם, וגם הרגשות יבואו לידי מילויים ותפקידם, בעז"ה.
תפריט תפריט