אולי לא ראוי כל כך שהוא יבוא "פתאום", אולי ראוי שכבר נחוש אותו באויר מימי תמוז - זמני תשובה ממשמשים ובאים, ולכל הפחות מימי אב – אלול בא. אך כבר לפני כמאה שנה, תיאר מייסד תנועת המוסר, ר' ישראל מסלנט זצ"ל, כי "מלפנים כאשר ידעתי, כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול", בעוד שהיום –"חרדת האלול כמעט נכבתה רחמנא לצלן".
 
באגרתו זו (אגרת יד' ממכתבים "אור ישראל"), תולה הגרי"ס תופעה זו בשתי סיבות – האחת, ההרגל השוחק את עוצמת ההרגשה. והשני- העיקרית- היא טמטום הלב ואטימות ההרגשה העוטפת את הנפש החוטאת.
 
העבודה- העולה מדברי ר' ישראל- היא לבקוע את "כותל הברזל הזה, שאוטם את הלב, וזאת ע"י התעוררות בלימוד מוסר. וזאת משמיה נכבדה, העומדת לפתחנו בימי אלול- לקלף את הקליפות, להוריד את האבק, ולעורר בתוכנו את המתח הרוחני, את המצפון המוסרי, את בקשת היושר והאמת, את שאיפת הטוב המוחלט, את קרבת אלוקים.
 
על גבי דברי הגרי"ס הללו, אולי ניתן להוסיף כמה נקודות, שיש לתת עליהם את הדעת בהתבוננותנו בסוגיה זו של ימי אלול בפרט, ומועדי הקודש בכלל.
 
א.     ראשית, מהלך הדורות במאות השנים האחרונות נותן דגש על כח הדמיון והחושים, ומעניק לו את הבכורה על פני כח ההשכלה וההפשטה. מהלך זה תואר הרחבה בספר אורות (ישראל ותחיתו, יז'). כח המדמה- בלשון הראשונים- המנציח את חויות החושים הקרובה, הפך לדומיננטי ומרכזי. השלכותיו של מהלך זה- רבות הן ויש לעמוד עליהן ולפורטן, לשים לב לסכנה שבהן, להשפלת הצלם העלולה לבוא מהן. ויחד עם זה- לתכליתן ומטרתן. בודאי, בתקופתנו- המימד החזותי נעשה לכ"כ עוצמתי ונגיש, בטכנולוגיה ההולכת ומתקדמת, עד שלפעמים הופך הוא למפלצת המאיימת על הנורמאליות, השליטה הטבעית של האדם בחיי, האמון המשפחתי, והאחיזה ביסודות המוסר הפשוטים ביותר. סוגיה זו- רחבה היא, אך בהקשר שלנו היא בודאי בעלת משקל. המרכזיות של ה"מדמה" והחושים גורמת ל"עביות הרגשות", הרגשות נעשות "עבות", מתקשות לחוש ולהתקשר אל מושגים מופשטים.החיים תופסים מרכז, ו"אלול" הזועק לא נעשה כ"כ קיומי ומוחשי בנפש. מצטרפים לכך החיים הסואנים והרועשים, שמקשים על האדם למצוא שקט וריכוז פנימי, אשר בכוחם לפותחו להקשיב אל זעקת הנפש העמוקה.
 
ב.     על גבי הנקודה הראשונה, מתוספת כמובן נקודה שניה, והיא השיבה אל הטבע שבדורות הגאולה. החיים בארץ ישראל הם השיבה אל אחיזה בטבע, ביצירה שבו, בתחושות שחבויות בו, בהשפעה שיש בו על הנפש. כשהטבע וחיי העשיה אינם פורחים- יותר קל לאחוז בהתקשרות בעולמות מופשטים ונסתרים. אומנם, עם השיבה אל הטבע, נעשה האתגר יותר מורכב. המושגים הלא מוחשים שבמועדי הקודש לא עוטפים אותנו כל כך כמו הרגשות שבתוכן אנחנו חיים, בחיי הטבע של ארץ ישראל.
 
ג.      לעבודת החיים בארץ שיראל יש פן נוסף, והוא האקטיביות שלנו. כח הגאולה- ובייחוד גאלתנו זו המתגלה קמעא קמעא דרך הבחירה והעשיה שלנו- מעצים ומבליט את הכוחות שלנו. אנחנו פועלים, יוזמים, כובשים, מיישבים, מבררים ומשכללים. העשייה הזאת- הברוכה- עלולה "לתפוס" אותנו ולא להשאיר מקום פנוי לעמדה של התבטלות, כניעה, לעמדה של תפילה וקבלה. בהתקשרותנו אל מעגלי מועדי השנה אנחנו צריכים "להתכופף" בפני מה שרבנו של עולם עושה ופועל, ולהתאים את רגשותינו ומעשינו לכך. בהתבטלות הזו יש הכרה עמוקה מאוד. המציאות לא מתחילה מאתנו. החיים הם ראשית כל פעולה אלוקית מתמדת. רבש"ע פועל, ולפעולותיו יש סדרים, חוקים ומהלכים- גלויים ונסתרים. ערך הפעולות שלנו יהיה כפי מידת התאמתן למה שפעולת ההנהגה האלוקית.
 
דומה הדבר למי שמנסה לרוץ ריצת "מרתון" ארוכה בזמן שגופו זקוק למנוחה או דורש לרפואה כלשהי. אנו נאמר לאותו אדם: המתן, תן לגוף את הקצב שלו. תפעל בהתאם לכוחות שבך. יש לגוף כללים, אל תתעלם מהם, תעבוד איתם. וכך גם בנפש. יש זמנים של שמחה ועליצות (חיובים), ויש זמנים של צער וחשבן הנפש. לכל זמן יש תפקיד. צריך לדעת להקשיב לנפש. וקל וחומר- שכך גם בנשמה, בנשמתנו הישראלית הקדושה והטהורה. הקב"ה פועל ומתגלה, והתגלותו מופיעה דרך החיים של נשמתנו, זו הכללית ומתוכה הפרטית של כל אחד ואחד. לנשמה- הכללית והפרטית- יש קצב, יש סדרי פעולה וחיים. היא לא מפסיקה לפעול, לדחוף, להתגלות, להתפלל. פעולותינו הבחיריות יקבלו את ערכן ככל שיהיו מתאימות למה שהנשמה מבקשת ופועלת.

לא את כל מה שהנשמה דורשת אנו מרגשים ויודעים. כש"אלול" בא, וחושש תשרי עומד לפיתחנו פירושו של דבר שהקב"ה פועל בהנהגה מיוחדת, שנשמתנו מוארת בהארה מיוחדת, שזרמים מיוחדים מבקשים כעת את מילויים והתגלותם. ואנו- תפקדינו, חובתנו ואושרנו- לדעת לכוון ולהרים את עולמנו הבחירי אל אותו המבוקש, אל אותה פעולה גדולה שמתרחשת.
 
מתוך כך, נעזר, כמובן, בכל ה"מסייעים" – בלימוד המוסר המעורר, בפעולות המעוררות את הכח המרגיש, המדמה והחושים. כתקיעת שופר ואמירת סליחות. ובעזרתם ננסה "להכנס" לתודעה הגדולה, תודעת "אלול".