ספקות, ספקות. דילמות, לבטים והרהורים, על כל מחשבה דעה ואמונה. גם על אושיות חיינו המוסריים והאמוניים, הפרטיים או הלאומיים. מצב נפש מתמיד זה של ספק פנימי, הפך למאפיין מובהק של עולמו הפנימי של המשכיל המודרני.
"אני מתלבט, משמע אני אדם חושב, אינטלקטואל, בן תרבות". על אותם שאינם אכולי ספק, אותם שדרכם סלולה לפניהם בוודאות, עליהם מביט האינטלקטואל בן ימינו, במבט מתנשא, כאנשים שטחיים שאינם רואים מימדים נוספים, או גרוע מכך, כחשוכים שאינם רוצים או אינם מורשים להטיל ספקות ולשאול שאלות, שמא מתוך הצבת הספק תקרוס אמונתם.
איננו פטורים מלבדוק בחירות מחשבתית מלאה: האמנם הסתפקות תדירה זו הופכת את האדם מאושר יותר, או לפחות מקדמת אותו במשהו?
חסידים דרשו: "עמלק" בגימטריה "ספק", כשהם מרמזים, מן הסתם, גם על הנאמר בו בעמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", הלא הם אותם שנחלשו מחמת ספקותיהם, ובלבם נבעו סדקים בצדקת הדרך. ספק הוא מצב מחליש, הן באדם פרטי והן באומה שלמה. יכול אדם להיקלע למצב של ספקות בכל תחום באמונתו, ביסודות דרכו או בעולמו המוסרי, אין בכך כל רע, אולם צריך שתהיה חתירה לבירור הספקות. אל תקבע את הספק! ברר אותו, ואם לא הצלחת לבדך, אל תרף! בקש לך קרבת אנשים שמפעמת בהם וודאות, דבוק בהם ועמוד על מקור וודאותם, עד אשר תתבהר לך דרכך ותתיצב העמדתה הוודאית.
הספק כשלעצמו, אינו מצב לגיטימי. מצב שיכול האדם להשאר בו, או אף להתגאות בו, כאילו היה אות כבוד המעיד על פתיחות ועושר מחשבה.
במכתב לר' משה זיידל, תלמיד קרוב של הראי"ה קוק, שביקש הבהרות על שיטתו בסוגיית חופש הדעות, מסביר הרב בתוך דבריו: "ואם היתה הכפירה שבדורנו בעלת אמת, היתה תמיד טוענת טענת ספק, והיו מבררים לה בנקל ספקותיה, אבל היא משקרת בזדון, וטוענת טענת ודאי... על כן היא חייבת בכל הדינים, שבידי אדם ובידי שמים, לפי ערך המכשלה שהיא עושה" (אגרות הראי"ה א', עמ' כ"א).
כשאין חותרים לברר את הספקות, ומתרצים במצב סטטי של ספק, אות הוא שאין כאן דרישה לאמת, ומכאן ממשיכים למצב משונה של וודאות מדומה, האדם האומר "איני יודע, ואי אפשר לדעת, אם כן אני יודע שהאומרים שהם יודעים, משקרים..."
מורגלת היתה בפי רבנו הרצ"י קוק זצ"ל האמרה הלקוחה מפיוט "וכל מאמינים" של ימים נוראים: "הוודאי שמו - כן תהילתו". תהילת ה', וכל קידוש שמו בעולם, באים מתוך וודאות חזקה יציבה ונצחית.