חכם גדול היה המן הרשע, גאון ברוע. הוא ידע, מה שנתגלה לנו במשך הדורות על ידי גדולי חכמי ישראל, את סוד כוחם של ישראל. "ומי כמוך ישראל גוי אחד בארץ" כאשר הם גוי אחד ונמצאים בארץ, אז לא יוכל להם שום אויב, ולא תחלישם כל אומה ולשון.
כטורף, האורב לקרבנו שעות רבות, בלי נוע וללא לאות, ומחכה לשעת כושר, לרגע הנכון כדי לזנק, להכות ולטרוף, מצפה עמלק לשעתו הגדולה. ואכן, מיום צאתנו ממצרים והיווצרנו לעם, בכל הזדמנות של חולשה במצב האחדות של העם, מכה בנו עמלק.
זאת הפעם, דומה היה בעיניו שנצחונו ודאי. גם חסרונו של המקדש, הלב החי של האומה, גם הפיזור הגיאוגרפי וגם פירוד הלבבות, כל אלו ערובה בטוחה להתפוררות חסנו של העם.
בחושו העיוור, אך המדויק, בכל תמצית הוויתו, יודע המן מה שמעמיקים שבנו זוכים לקבל מחכמי אמת: "האדון ב"ה הוא אחד, ואין הארתו מתחזקת אלא בעניין שמתאחד. והנה ישראל, אף על פי שבאישיהם הם רבים, נקראים גוי אחד, והם ראויים שתתחזק בהם הארתו יתברך" (רמח"ל, מאמר החכמה).
"וכמו שנאמר 'והוא באחד מי ישיבנו' כלומר: כאשר ישראל באחדות,אז השכינה שורה בישראל" (הגר"א על משלי ו', י"ט).
על כן כאשר בא המן להציע את ה."עסקה" למלך אחשורוש, הוא מתבטא "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" אין זה עם רגיל, שהצלחתו ונפילתו תלויים במזל, פעמים שהשעה משחקת לו ואז לא רצוי להתגרות בו, ופעמים שכוכבו נופל, וזוהי העת להיפרע ממנו. לא כן, זהו עם- אחד. כחו- באחדותו. טול ממנו את ה"אחד" ומאליו נפל ה"עם". וכיון שאותו "עם- אחד" כרגע אינו במצב כזה כלל, כרגע הוא גם מפוזר- פיזור גיאוגרפי וגם מפורד- סובל מפירוד הדעות, מתחים ומחלוקות, הרי שאין ממה לחשוש. סופו ודאי.
השקלים, שנותן המן לאחשורוש, מבטאים את היותם בעיניו קיבוץ מקרי של יחידים, שרק המניין, הספירה למען דעת כמותם, היא המייחסת אותם ליחידה אחת, אך כל שקל עומד בעצם לגופו. אין חיבור פנימי ההופך אותם לחטיבה אחת.
האם שקר הייתה מחשבתו של המן?! האם טעה באבחנה?!
מסתבר שמצבנו אז היה אכן תואם להערכתו של הצורר. ומשום כך היו אז ישראל בסכנה אמיתית. אולם עובדה אחת לא יכול היה העמלקי לדעת. הוא לא לקח בחשבון את נקודת האחדות הפנימית. אותה גחלת הלוחשת בעומק הלב הישראלי. שאינה משלימה לעולם עם הפרוד. השאיפה לאחדות. היא לא מתה!
וכאשר מרדכי, המקבל הוראה מאסתר "לך כנוס את כל היהודים" גוזר עליהם להתעורר בתשובה, להקהל ולעמוד על נפשם- להתאחד ולחזור אל עצמיותם, אז, כרגע קט, משתלהבת הגחלת ותהי ללהבה שורפת ומכלה. וראה זה פלא: בתוך מצב הפיזור והפרוד- מתגלה עצמת האחדות, הנשמה האחת, המגבשת את האומה לגוף חי אחד אפילו בתנאי הניוון והקטיעה של גלות וחרבן. עם אחד- למרות שהוא מפוזר ומפורד.
ושקליהם של ישראל קודמים לשקליו של המן הרשע. מחצית השקל שנותן כל אחד ואחד מישראל מבטאים את התאחדותם המושלמת. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אל על פי שחולקים במדרגותיהם ובמעלתם, חכמים יותר וחכמים פחות, צדיקים ובינוניים וכדומה, אך לכל אחד ואחד מקום חיוני במערכת האורגנית. כל אחד נותן את המחצית שלו, ועל התאחדות מופלאה זו מושתתת השראת שכינה בתוכם. מן השקלים נעשו האדנים למשכן.
וממש כקבלת התורה הראשונה בסיני: "ויחן שם ישראל כנגד ההר"- כאיש אחד בלב אחד, כך בישועת הפורים: "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות" אף על פי שהם במצב של גלות- "יהודים" ולא "בני ישראל", חזרו להיות "קיבל" כאיש אחד בלב אחד, בקבלת התורה מחדש באהבה.