ספר שמות מספר לנו על שלושה מהלכים המהווים שיעור קומה שלם אחד: הופעת עם ישראל ויציאת מצרים, קבלת התורה במעמד הר סיני, ובניית המשכן – השראת השכינה. אל לנו להסתכל עליהם כעל אירועים היסטוריים גרידא, גדולים ככלול שיהיו, אלא להתרגל להתבונן עליהם כעל מציאות קיימת וממשית, רלוונטית וגוזרת משמעויות לחיים בכלל ולחיי כל אחד בפרט.
ראש לכול יש לשים לב שהנושא הוא לא האנשים הפרטיים אלא האומה. האדם הפרטי וחייו נערכים באמת מתוך הקשר שלהם אל הנצח, ולא משנות החיים הקצרות שלו ומעשיו כשלעצמם. רק בהיות האדם חי את חייו מתוך התכללות באומה, מעשיו מקבלים את הערך הנכון שלהם ואף את כוח ההשפעה שלהם.
ויש עם אחד שחרוטה בנשמתו תכונת החירות. היכולת לראות ולחיות את החיים בגדלות, לא מתוך כניעה כלשהיא למוגבלות החומר ולכוח המשיכה שלו לכיוון מטה. שבירת כל קונספציה זמנית ונשיאת מבט מתמדת לעבר גבול חדש שעדיין לא נחצה, והעלאת ערך החיים איליו. לא החומר ומיצריו ישלטו באדם, אלא האדם ישלוט בהם.
למי שנושא בקרבו את התכונה הזו, ראוי לקבל את התורה. הוא והיא אחד הם. נשמת המציאות מורה לאדם את הדרך בה ילך ויתקן את המציאות כולה מתחתיות הארץ ועד לשמי שמיים. יש שיטה לחיות מתוך חירות אמתית של נאמנות לטבעיות, ההוראות שבתורה אינן חס וחלילה משהו שעומד מחוץ לטבע, אלא הן החשיפה החיצונית של האופי החי במקוריותו. המצוות אינן חוקים שרירותיים, אלא גילוי חיצוני על תביעותיה היסודיות של הנשמה והדרך בה הן יצאו מהכוח לפועל בצורה הישרה ביותר, זו שלעולם תביא רק טוב לכלל ולפרט, והן טובות לקטן שבאדם ולענקי הדורות.
אז יש כלי חירותי, ויש תוכן המבקש להופיע בו, והחידוש הוא שזה ריאלי, ולא רק שזה יום אחד יקרה, "לעתיד לבוא" וכו', אלא יש אכן השראת שכינה בארץ. הרצון האלוקי לא נשאר מרחף על פני הארץ, אלא הוא חי ממש במציאות החיים הישראלית הכללית, ומתוך כך בכל פרט. זה כל כך אמיתי עד שזה צריך ממש "בית", חומר ולבנים, בשר ודם. לא שאנו אומרים כרגע שהאלוקים "לא יכול" בלי זה ומוגבל, אלא שהמציאות אותה הוא ברא היא בעלת כל הכישרון הנדרש להופעת הקודש העליון, בחיים היותר גשמיים ורחוקים מהמקור שלהם. חייו של עם ישראל מהווים את ההוכחה שיש אלוקים בארץ!
ואם כך הוא, אז בוודאי ובוודאי שיש על מה לשמוח בחיים, ואפילו להרבות בשמחה, בעשייה מלאת אופטימיות, בשכלול כל מרחבי החיים, ותיקון שלהם.