המשכן, כשמו כן מהותו- מקום בארץ להשראת השכינה בו. צורך זה, שתהא השכינה שורה בעולם, הרי הוא בודאי עיקר תכליתו של קיום הכל. ומהו עיקרו של מקדש? קדש הקדשים.
ומרכזו של קדש הקדשים- הארון אשר באמצעיתו. ומה מכיל הארון?- את לוחות הברית, הן לוחות העדות. ומעליהם, כמכסה לארון- הכפורת, ועליה- מחוברים במקשה אחת- הכרובים.
האם יש קשר מהותי בין הארון שלמטה ובין הכרובים הנתונים על מכסהו? האם הם מהווים קישוט ועיטור למכסה הארון, תוספת אסתטית גרידא?! נראה שההיפך הוא הנכון: "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה. ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך".הקדים הכתוב את עשיית והנחת הכפורת על גבי הארון לנתינת הלוחות בארון, והרי ודאי זה לא סדר הפעולות האפשרי, שכן בעוד הכפורת מונחת על הארון, לא ניתן להניח בו דבר, כאילו אמר: העדות מקומה בתוך הארון, והארון גופו משמש לכלי זה שמעליו- כפורת וכרובים.
נתבונן נא מה מייחד את האוצר הזה המונח בארון, לוחות העדות? ובמה הן מהוות "עדות"? בלוחות אלו, "מכתב א-לקים" חרותים עשרת הדברות, אותן שמענו פנים אל פנים ביום הקהל, למעשה, אלו עשר מצוות מתוך התרי"ג, שנבחרו להיות מעין דוגמא שתוצג לפנינו לבדוק את יחסינו לתורה כולה. ואכן ענינו ואמרנו כאיש אחד: "כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע". מכאן למדו חכמים לדורות, לכל הבא להצטרף אל האומה הישראלית, שיש להודיע לו עיקרי הדת, מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, מקצת ענשן ושכרן, ולראות כיצד יגיב עליהן. אם למשמע דוגמה זו מן התורה, הוא יביע התלהבותו וכמיהתו לקיים את כל מה שעדיין אינו יודע- מקבלין אותו.
העדות, היא אם כן, עדות על הברית שנכרתה בשמיעת עשר מצוות אלו. מכאן ואילך, מיום כריתת ברית עולם זו, אנו לו לעם, והוא לנו לא-לקים. מאותה הסכמה של "נעשה ונשמע", למעלה מן ההבנה והדעת, שכן לא ידענו אז מה יצווה עוד, נעשינו נושאי דברו בעולם. עם סגולתו וצאן מרעיתו. אנו עמך ואתה א-לקינו, אנו מאמירך ואתה מאמירנו, אנו רעייתך ואתה דודנו, אנו צאנך ואתה רוענו.
"והיו הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים" "כאדם שישפיל ראשו" (אבן עזרא) אותה אחדות שביניהם מרמזת גם על הארון שתחתיהם, אשר בחובו גנוזה אותה עדות למסירתן של ישראל, ללא תנאי, לעשות כל אשר יידרש. ומן הצד השני, מלמעלה, עדות לאהבה הא-לקית המבוטאת ב"מכתב הא-לקים" אשר יש לו "נמען" אחד ויחיד.
זהו החיבור העליון והנורא של התאחדות קודשא בריך- הוא ושכינתיה. שם ד' נגלה בארץ על ידי התחברותו באומה האחת, הדבקה בו ללא שיור. "והיו הכרובים שנים, כאשר הראתיך, כי סוד האחד לא יראה כי אם בשניים" (אבן עזרא).
על כן נקרא הארון "שם ד' צבא-ות יושב הכרובים עליו", ובנופלו בשבי ובגלותו אל תוך מחנה פלישתים, עם כל טומאת גילוליהם, לא דעכה קדושתו. דווקא שם, בשדה פלישתים, נתקדש שם ד' עליו, לפרוע בהם פרעות, למען דעת, כי אין שום אפשרות של הפרדה בין הדבקים. על שמו של אותו מעמד נקרא הארון גם "עׁז": "אתה וארון עֻזך", כי חיבור זה מלא הוא תעצומות ועז נעורים, 'כרובים' לשון נעורים, ואש אוכלה הוא לכל אשר ינסה להפריד.
כך, ורק כך, מופיעה תורה בארץ, יורד הרצון הא-לוקי לבני אדם. החיבור של מעמד הר סיני, כחתן היוצא לקראת כלה, וככלה הנמשכת לבית בעלה, נמשך בכל עת במרכז חיי העולם, באוהל מועד, בית ההתוועדות והמפגש העליון. משם, "מבין שני הכרובים" ממשיך דבר הא-לוקים להישמע בעולם.