על פי המדרש קשה היה למצרים קולם וקרקורם של הצפרדעים יותר מהצפרדעים עצמם. משהו ברעש ובצעקות הבלתי פוסקות של הצפרדעים הטריד את מנוחתם של המצרים. גם בסוף הפרשה, במכת הברד, פרעה מתלונן על הקולות: "הקולות יחדלון". הרעש הגדול שבא מהשמים מפריע לו.
מטרת כל המכות היא לומר אמירה, להשמיע קול. את הקול הנשכח, את הקול שהאנושות הפסיקה לשמוע אותו. את הקול שבא מהשמים אל האדם, את קולה של השליחות. משה כולו שליח, הוא בא בשליחות ה', הוא מתנהג כשליח, הוא מסור כשליח, הוא נאמן כשליח. וקולה של השליחות, כשהוא מגיע אל בני האדם, הוא מזעזע, טורד את המנוחה.
האדם שחושב שהוא בא לחיות את חייו שלו ולהגשים את מטרותיו שלו, את התוכניות שלו, נדהם לגלות שיש חיים אחרים לגמרי. חיים שהם מלאים תודעת שליחות. חיים של מסירות נפש על השליחות. הצפרדעים באו בשליחותו של מקום, לפי חז"ל, ומסרו את נפשם והלכו לתנורים, היו מוכנים להסתכן. הלכו לכל מקום וקרקרו והשמיעו את הקול: "אנחנו שליחים של הקב"ה".
האדם בא לעולם כחלק משליחות, בשביל שליחות. מאוד מעניין הביטוי שחוזר בפרשה "את ישראל לא אשלח". לא לשלח את ישראל, לשון נופל על לשון, זה גם לא להכיר את השליחות, את מושג השליחות שישראל באים לומר.
האמת היא שקולות באים מהשמים עד אלינו, דופקים כברד על דלתות בתינו, על קירות ליבנו וקוראים לנו להיות שליחים. כמו שכל הטבע מתגייס בפרשתנו כשליחו של הקב"ה "למען ספר שמי בכל הארץ"- "שלח את עמי" תן לעם ישראל לבצע שליחותו, או תן לאנושיות שבך לגלות את השליחות האמיתית שלה.
ככל שהקולות חודרים אנחנו הולכים ומתקרבים למעמד הר סיני. ועקרונות השליחות ילכו ויתבארו לנגד עיננו כתמצית חיי האדם, כמהותו. אם האדם אינו שליח הוא משולח מגן עדן. ומי שכן שליח משולח מבית עבדים, אל דרך עליונה. "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא" אדם שכל כולו מסירות נפש ראוי לתואר שליח.
שבת שלום וחודש טוב ומבורך