חוזק הלב של פרעה הוא ללא ספק תופעה מדהימה, יכולת הספיגה שלו מכה אחר מכה וכאילו כלום, רגע אחרי שהיא עוברת היא כלא הייתה מבחינתו, ונראה שליבו הולך ומתחזק, הולך ונאטם, לא כלפי סבלם של ישראל, אלא כלפי סבלו של עמו ושל עצמו. מאיפה זה בא?! איזה מן לב יש לו?
מעניין שגם בסוף הפרשה, כשמסופר על מכת ברד, נאמר "ואשר לא שם לבו לדבר ה'…" ולא הכניס את עבדיו והמקנה שלו תחת קורת גג וכו'. איפה הלב?
הרב חרל"פ[1] מלמד שפרעה הוא לא סתם אדם, אלא הוא האדם, דוגמא טראגית לאן יכול האדם להתדרדר כשהוא כל כך מרוצה מעצמו ומלא גאווה. בשורשו האדם הוא ה"מפתח" לכול ההתקדמות וההתפתחות העולמית, וכל היש תלוי ונצרך לו, ועליו לכן לתת אל ליבו את האחריות המוטלת עליו, ותשומת לב מיוחדת כלפי כל דבר. אלא שכאן גם טמון המוקש, שכאשר הוא מלא גאווה שקרית, מתעורר בו צורך להיות נצרך לאחרים ולהרגיש זאת, והוא מביא זאת לידי ביטוי דווקא בזאת שהוא מתעקש שלא להיענות לבקשות המופנות איליו, לעיתים ללא כל סיבה נראית לעין הגיונית, מתוך התעקשות סתמית לשם התעקשות. זו הסיבה בשורש המידות של פרעה, הגאווה שהיא ההפרעה לכול מהלך השתכללות החיים, ויציאתם ממיצריהם, שדווקא זה המדמיין שהוא החופשי שבאדם, שבוי בתוך הקונספציה שלו ובצורך שלו להיחשב בעיני עצמו כזה שהכול תלוי ברצונו, ועל כן דווקא ככול שהוא יותר מתבקש ונדרש לשחרר את ישראל, הוא מתבצר בכול מחיר בעמדתו המרושעה.
וכפרעה גם עמו, אלו הציניים ביותר. אל מול אותם אותו אחד שנקרא "הירא את דבר ה'…" וחושש שמא אכן המקנה שלו ילקה מהברד, יש את אותו מצרי שנקרא "אשר לא שם ליבו", אפילו לא חושש לכך מחמת הספק, מלא בחשיבותו העצמית וביצר המרידה שלו בכול מחיר, נטול כל הווא אמינא להקשבה למציאות הסובבת אותו, מרוכז לגמרי בעצמו, מתנהג כאילו אין שום דבר מעליו, אין שום יראה בליבו. לא שם לב על דרכיו, מעולם לא עצר לחשוב שמא ואולי יש אצלו משהו לשפר, אולי יש לו מה ללמוד מהזולת – יהיה מי שלא יהיה. דרכיו תמיד ישרות בעיניו, ובאמת הן מופקרות ואין בו שום יראת שמים. מורד נצחי שבמקום לנצל כישרון זה למרידה בכול קוטן משעבד, מורד דווקא בגודל המעניק חיים ונותן להם את מגמתם וערכם הנצחי.
ולעומתם עם ישראל, ענווים ומקשיבים, אלא שהם מבינים את התפקיד המיועד להם, נרתמים למשימה האלוקית המוטלת עליהם, לשם הושעת הכלל לא לשם תחושת החשיבות העצמית, מורדים בכול קוטן ובכל שיעבוד לנטיות הטבעיות כשלעצמן. אם הם לא יצאו ממצרים, איך תצא העולמיות כולה ממיצריה?!
נקודה למחשבה. האם והיכן בחייך מסתתר לו הצורך להרגיש כזה שנצרכים לו, שמחכים לפעולתו שתושיע? איך זה מרגיש? האם ובמה זה בא לידי ביטוי באופן לא חיובי? ומה עם המרדנות הגאוותנית וחוסר הקשבה? מתי אין להקשיב ומתי כן?
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.