עשרת הדיברות מתחלקות לכאורה לשני חלקים- שני לוחות. טור אחד שעוסק בבין אדם למקום, ולכאורה טור שני שעוסק בבין אדם לחברו. אבל הדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אימך", מופיע בטור של מצוות בין אדם למקום, למרות שעל פניו לכבד את ההורים זה אירוע של בין אדם לחברו. עסקו בכך ראשונים ואחרונים, והמהר"ל בספרו תפארת ישראל רואה בכיבוד אב ואם המשך ישיר של הדיבר הקודם- "זכור את יום השבת לקדשו".
"איש אימו ואביו תיראו", נאמר בפרשת קדושים, "ואת שבתותי תשמורו", אנחנו רואים בעוד מקום את הסמיכות שבין שמירת שבת לבין כיבוד אב ואם.
שמירת שבת, מטרתה לומר שהעולם בכללו הוא לא סתמי ומקרי. יש מטרה לכל הבריאה כולה, מטרה כוללת . "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו", "וישבות". יש לעולם מנוחה. מנוחה היא יעוד, היא מקום. כשדבר מוצא את מנוחתו המשמעות היא שדבר מוצא את ייעודו, את תפקידו. יש לעולם שבת, יש לעולם מנוחה, יש לעולם יעוד כולל, יש מטרת- על לבריאה כולה.
אבל עדיין האדם הפרטי יכול ללכת בתחושה שאולי יש מטרה לעולם, אבל מה איתי? האם לחיים שלי יש מטרה? אני סתם יצור קטן, אפסי, במכלול האדיר של הבריאה.
"כבד את אביך ואת אימך". האדם מסתכל על ההורים שלו, הוא יודע שהוא לא נוצר במקרה על ידי ההורים שלו, הם רצו
אותו, הוא
עצמו אישית, הם רצו את חייו
שלו. יש זוג אנשים שהתעניינו בחיים האישיים שלך, שרצו
אותך. תדע לך, שהקב"ה הוא גם האבא שלך וגם האמא שלך. שיש יעוד לא רק לעולם, יש יעוד לכל אחד, והקב"ה שלח לכל אחד נשמה, עם יעוד מסוים. שלושה שותפים באדם, והקב"ה שותף יחד עם האבא והאמא בכוונה הספציפית לכל נשמה ונשמה. "אדון כל הנשמות". כיבוד אב ואם הוא בעצם ההמשך של המנוחה, של היעוד העולמי ביחס לכל יחיד ויחיד.
"למען יאריכון ימך". אדם שמכבד את אביו ואת אימו, חייו הם ארוכים, הם שייכים למגמה נצחית, ליעוד ארוך טווח, לעולם שכולו ארוך.
כיבוד אב ואם- המיקום האישי המדויק של האדם. מי שמכבד את אביו ואת אימו גם מוצא את מקומו שלו, את עניינו שלו, את העובדה שודאי יש תכלית ומטרה לחיים האישיים שלו.
שבת שלום ובשורות טובות.