הפרשה שלנו פותחת בארוע הטרגי של מות בני אהרון ומשם פונה לציווי על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. הפסוקים, המתארים את היום הקדוש בשנה, פותחים דווקא בצד השלילי – "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש...", ומשם לתאור המפורט "בזאת יבוא אהרן אל הקודש....".
התאריך המפורש של יו"כ, ואיתו גם הציווי לעבודת כל ישראל, מופיע רק בסוף הפרשיה "...בעשור לחודש תענו את נפשותיכם...כי ביום הזה יכפר עליכם...". עבודת הכהן המכפרת 'נתמכת' ע"י העינוי ואי עשיית המלאכה של הציבור. הפסיביות שמופיעה כאן כעבודת ה', יש בכוחה לכוונן את האדם למרכז. הקטנת כוחות החיים וצמצומם יכולה לאפשר לאדם לחזור ל"נקודת ההתחלה". העינוי של יו"כ לא בא לגרום לצער וכאב אלא לניתוק חלקי מעולם העשיה וחזרה למציאות הבלתי נתפסת שקדמה לעולם ולמגבלותיו. יום כיפור נקרא: שבת שבתון, ההשבה של כל ההשבות, איפוס ו"ריסט" לכל תנועת החיים על מנת לשוב ולחיות – אך קצת שונים ממה שהיינו.
העשור הוא השלב של הנבדלות, של הניתוק מכל פרטי ומהמורות החיים וניסיון לגעת ב"משהו אחר" – עשירי קודש. אחרי יום נעלה כזה – חייבים לחזור מיד ולשמוח בחיים ובמה שאפשר למצוא בהם, בחג הסוכות. שלב המעבר בין יום כיפור לסוכות הוא שלב נעלם, בלתי נתפס. איך אפשר אחרי יום כזה לרדת חזרה לפרטי החיים ועוד לשמוח בהם?!
ואכן, אי אפשר לבוא בכל עת אל הקודש, אין אפשרות לחיים שלמים ללא תחנות ביניים, ללא הכנות כלליות של העם ושל העומדים בראשו, אחרי יום כיפור ישנו "גשר" העוזר לנו לחבר בין מחשבות גבוהות לבין מציאות חיים.
העשור מופיע בתורה בעוד נושא: "...בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית..." כבר מראש חודש ניסן מצווים בני ישראל לבצע מעשה אמיץ- לקחת את "אלוהי מצרים" ולהכינו לקראת שחיטה.
עבדות כ"כ ארוכה לא מתבטאת רק בשיעבוד גופני. רצונו של עבד, גם הוא משועבד. נפשו משועבדת, לדפוסים, לדרך החשיבה, לאמונה, של אדוניו. עוד לפני שהגוף נגאל, יש צורך לשחרר את הנפשות, לעשות מעשה, לא ע"י משה רבנו, אלא כל משפחה ומשפחה נדרשת לבטא במו ידיה מעשה חירותי, להפגש בעולם הנפש עם ניתוק מערכי מצרים ושיבה לערכי ישראל.
בהלכות קרבן הפסח יש נקודות רבות המחדדות ענין זה. קרבן הפסח הוא קרבן של יחיד אך יש לו דיני קרבן ציבור, הוא נאכל, אך לא בבית המקדש כי אם בבית המקריבים, הוא נשחט במקדש - אך מבושל בבית. נראה כי כל בית ובית בישראל (בירושלים) נהפך למעין מקדש קטן בערב חג הפסח.
בפסח, באביב, החיים הישראליים פורחים ומתגלים. השיא נמצא כמובן בליל הסדר, בליל הירח השלם, אך קודמת לו הכנה שתוכנה ניתוק נפשי מתרבות העבר המצרית – משכו ידיכם מעבודה זרה.
גם בעשור של תשרי וגם בעשור של ניסן יש ניסיון וציווי להתעלות מעבר למציאות הטבעית, אפילו בפעולה אחת, ברגע אחד, יכול אדם לבטא שהוא בעצם יכול ומסוגל לצאת מהמסגרת הצרה של מאפייני חייו, ולחזור לרגע הלידה, להתחלה, לאבות ולסבים, ולהמשיך ולהתכונן מכח זה לביטוי המלא של מחשבת החופש של ניסן והשמחה של תשרי.
ביום הכיפורים של היובל משוחררים כל עבדי ישראל, גם אותם שרצעו אזנם "לעולם". החופש של העשור מופיע פעמיים בלוח השנה, חופש של השבת הסדר על כנו וחופש של יציאה מכל המצרים. ימי ההכנה הבאים עלינו, מעין הימים שבין יו"כ לסוכות, הם ימים של הפנמה והכלה בכל כלי הגוף והנפש, של הכח הנפשי שנתגלה בלקיחת השה במצרים. מחשבות של איך לקחת את החירות והאומץ ההם, ממצרים, לתוך המציאות הנוכחית. לסדר את האור הגדול שזרח בנפשנו במקומו הראוי לו , כך שישפיע ויהיה לאביב ולהתחדשות בעולם כולו.