פרשת קדושים תשע"א / הרב גלעד סלומון (תשע"א)
פרשתנו פותחת בהכרזה שהיא גם הבטחה וגם תביעה – "קדושים תהיו"!
ומי הם אלו המובטחים נתבעים? הווי אומר "כל עדת בני ישראל", וכולם בכלל ללא יוצא ממנו. והדבר הזה מרתק ומפליא, בעיקר לאור מה שאנו יודעים שהקדושה היא המדרגה היותר מאוחרת ועליונה של מסילת ישרים. הרמח"ל מגדיר את המידה הזו ואומר שהיא מה "שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד ובכל שעה באלקיות…ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדבקותה העליון…", כלומר, לא שאין חומר בקדושה, אלא שלא החומר הוא קובע הכיוון, לא הוא נותן את הטון והקצב, משפיע ומעוות את דרכו של האדם. יש חומר והוא חזק ואיתן, אבל הוא זה שנפעל מהקודש ומשמש אותו, ולא משפיל לרגע את רוממות הנפש של איש הקודש. תחילתה של מדרגה זו כרוך כמובן בעמל נורא של שנים רבות וכוחות רצון ונפש עצומים, אבל סופה מתנה אלוקית הטעונה סייעתא דשמיא מרובה.
התפיסה המגושמת והמצומצמת (ובעצם נוצרית) ועל כן בהכרח בלתי מדויקת של מושג הקדושה אומר שזו קביעה / תביעה שהיא בהגדרה לא ריאלית וישימה בחיים הממשיים של חומר ונשמה, וממילא היא מיואשת מהשאיפה הזו, ועל כן הרוצה להיות קדוש צריך להתבדל לגמרי מכל קישור אל החומר וענייניו. המסקנה המתבקשת היא די לחולמניות הישראלית, שהרי כך לא ייבנה עולם טוב יותר, ואדרבא, זה האחראי ואוהב החיים והאדם צריך להימנע מהקדושה והדיבורים עליה.
אבל בתורת החיים הקדושה שלנו נאמר בדיוק ההיפך הגמור, "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". הרב[1] מגדיר את הטיפוס הקדוש, בין שהוא יחיד ובין שהוא חברה או כל נברא אחר כ"מי שהשלים הכוונה התכליתית שכיונה החכמה העליונה ביצירתו", ומשמע מכאן שכל אחד, ואף מי שאינו בן לעם ישראל נקרא אל הקדושה, שהרי בכל נברא כיונה החכמה העליונה איזו כוונה תכליתית, ואותה עליו לזהות במהלך חייו ולהיות נאמן לה.
מסביר הרב חרל"פ[2] שיש את הדבקות בדרך של מיתה, השתאבות מוחלטת בו יתברך בדרך של מיתה וויתור על כל מגע עם החיים העולמיים, שזו הייתה הנהגתם של נדב ואביהוא, ולא נרחיב בה את הדיון, ולעומתה יש  את "עבודת החיים", להתדבק בו יתברך דווקא בחיים מלאים, ואף על פי שלכאורה עבודת המוות גדולה ממנה, אין זה נכון כלל וכלל שהרי נאמר שלעתיד לבוא יהיה הקב"ה  מתקדש בישראל שנאמר[3] "כי בראותו ילדיו מעשי ידי בקרבו יקדישו שמי" ונאמר עוד "ישראל אשר בך אתפאר". רצון הקב"ה הוא להיות מתקדש ע"י ישראל, "להתכלל בבני אדם", ורצון זה יוכל להתגשם דווקא אם יבחרו הם בדרך החיים. נמצא שבדרך זו ורק בה כביכול האדם הוא זה ש"עוזר" לקב"ה להגשים את רצונו בעולמו הזה, להופיע ולהתכלל בכל מרחבי החיים ולו גם החומריים שבהם, ומובנו של הפסוק שלנו כעת הוא, קדושים תהיו כי בזאת תופיע קדושתי, תוגשם ותיראה מגמתי.
 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתו השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] בספר מדבר שור, על פי מילון הראי"ה.
[2] בספר "מי מרום" על ויקרא, עמוד ס"ז.
[3] בספר ישעיהו.
תפריט תפריט