כל זאת לעומת בלעם הרשע, עליו נאמרה הלשון "ויקר". דבר ה' מתגלה אליו במקרה, באופן מנותק ובלתי קשור למצבו המוסרי-רוחני-אישיותי. הציווי איננו קשור באדם ובחייו, הוא צו עליון שהחיים נותרו מחוץ לו. לא כן בישראל, "וקדשתנו במצוותך" - המצוות שייכות לקדושה המתגלה בנו, הן פונות לחיים שלנו, ומעלות ומזככות אותם. המצווה- איננה סתם "צו", אלא גם - "צוות", לשון קשר וחיבור.

א"כ, עולם שלם נמצא בין שתי מילים כל כך דומות - "ויקר" לעומת "ויקרא". שני עולמות כל כך שונים, כל כך הפוכים. ורק אות אחת מבדילה ביניהם. והאות הזאת - בתחילת פרשתנו - מתקטנת לידי אות קטנה. רק אלף, הגימטריה הקטנה ביותר, ואלף קטנה - יוצרת את המהפך. "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם - לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשק בכם. כי אתם המעט - הממעטין עצמכם ..." (דברים ז', ז', ורש"י שם). הענווה - במובנה העמוק - היא מעמידה את האדם במעמד של "ויקרא" לעומת "ויקר", בעולם של קשר, רוממות והתעלות, לעומת עולם של מקריות, שפלות וסתמיות. העניו - שייך לעולם כללי, גדול, שלם. זו התודעה המלווה אותו, ומתוכה הוא חי את חייו, מקבל את משמעותם, מתחדש ופועל. במצב ההפוך, נמצא האדם "בתוך עצמו", בעולם הזמני, החולף, המקרי. (וראה בקדושת-לוי על הפרשה).

כל זמן שחפץ האדם לצייר לעצמו את עולמו, להגדירו ולסדרו, לפי מה שנתפס בשכלו ומושג לו בכשרונותיו הדלים (עד כמה מפותחים שיהיו) - הרי הוא נשאר מנותק, בתוך עצמו, בעולם מוגבל, בחיים כלים, במציאות חולפת וחסרת משמעות אמיתית-נצחית. רק הענווה המוחלטת, שתמיד פונה אל הנעלם. תמיד ניצבת קשובה אל מה שמעבר - היא יסוד הקשר, היא הבונה את חיי האדם באופן שיהיה משוייך תמיד לעולמות עליונים, לשלימות ולהשתלמות בלתי פוסקת.

"הנטיה מקו המקורי, ממקורם של ישראל, יש לה תמיד מעין עבודה זרה, דהיינו חפץ ופועל לצייר את האלהות בהכרה מוחלטת חיובית. רק גילוי האלהות שע"י מדת הענוה הגדולה של משה רבנו ע"ה למד לו, כי "לא יראני האדם וחי" ו"לא תוכל לראות את פני". זאת היא תכלית ההתעלות של הצורך האנושי אל דעת האלהים, שידע את חלק הידיעה ואת אי אפשרותה במילואה, שע"י כן תהיה תמיד ההתעלות שבה, ע"י החלקים המתגלים בהכשרת האדם, הכח הדוחף את התרבות היותר נשגבה" (אורות, קנ"ג).