תורת הכהנים / הרב עידו רוזנטל (תשע"א)
בספר בראשית-שמות, צמד הספרים המספר את העלילה כולה, פגשנו את היצירה המופלאה המתהווה בעולם- לידת עם ד'. מן האבות- השורשים, עד לבנים- העם עצמו ההולך ומגלה כוחו וגדלו מיציאת מצרים עד לשיא- המשכן, שלימות החיבור שבין הרעיה והדוד, בין אומה לא-לוקיה.
ועתה, משנחה העלילה ואנו משוחררים מהצורך בתיאור הרצף ההיסטורי, מתוודעים אנו אל קומה חדשה: ישראל מצד קדושתם המיוחדת, המתנשאת מעל לצרכי העולם הזה, בין אלו של היחידים ובין אלו של העם. עתה נחשפים אנו, כדי הצצה אל "העבודה- צורך גבוה". אשרינו, מה טוב חלקנו שקרואים אנו, "ויקרא אל משה", לעמוד ולשבת לפניו. שמים וארץ נזקקים, כביכול, לנבחרי אנושות מורמים מעלה, שיהיו מעלים נחת רוח בעבודת גבוה. "אשה ריח ניחוח לד'"- "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני" (רש"י)

כל העבודות, כל המצוות וכל העניינים המתוארים בספר הזה, שייכים לקומה נבדלת זו. "תורת כהנים" זה שמו השני של ספר ויקרא. התורה המדריכה את כהני ד'. לשם קיומו והעמדתו של מעמד אצילי זה, מעמד הכהנים, ולשם המשך המצב האידיאלי של עבודת שמים בעולם זה השפל. שהרי נורא ונשגב הוא מצב זה, בו מצליחים בני אדם לקיים נוכחות  קבועה של השראה עליונה בארץ. כמו תלוי ועומד , עדין ורועד, מפחד ד' ומהדר גאונו. בהיסח דעת קל, ובשבריר של רגע עלולים לאבד הכל. יום יום שעה שעה ורגע רגע, על האדם לשמור על רמה גבוהה מאוד, של "כשירות" רוחנית- מוסרית.

וכבר ביום הראשון, הפותח את העידן העילאי הזה, תור המקדש, בראשון בניסן, נתקבלה "תזכורת" כואבת ומייסרת, מות שני בני אהרן הקדושים, בחטא עדין, שדעת אדם פשוט אינה משיגתו, ונקדש המשכן בקרוביו של מקום.

כאלו הם הנושאים של ספר זה כולו: ענייני הכהנים והלכותיהם. בתוכם: חובת ההישמרות ממצב הטומאה. כל עצמו של מעמד זה, אינו מובן ואינו מורגש אלא בספרה עליונה של מקדש וקודשיו. וכן, ההתייחסות המיוחדת למוות ולזמני ואופני האבל. שלימות הגוף מכל מום באיברים. והקפדה על ייחוס בת הזוג, אותה נושאים לאישה.
מתוך כך, מתוך הבנת המעמד המיוחד שבו צריכים להיות האנשים שנבחרו לעמוד לפני ד', מבינים אנו את שאר המצוות שבספר הזה הפונות אל כל בני ישראל. שכן גם הם נקראים "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וביחס למין האדם בכללו, עליהם לשמור על קדושה מיוחדת, ככהנים בני אהרן ביחס לקהל ישראל.

מצוות ואיסורים על דרך זו, מלא הוא הספר כולו. ועניינם הכללי- ההתנהגות המתחייבת מקדושת ישראל המיוחדת להם בהיותם הנבחרים לעמוד במחיצת גבוה. מכאן, דיני המאכלות האסורות, מכאן ההרחקה מן הנידה, הזב והצרעת בגוף, בבגדים ובבתים ומכאן כל איסורי העריות ופסולי הקהל. ההתרחקות מהכלאיים, מפולחן המוות, מניוול ההופעה הראויה לאנשים רמים וחשובים- השחתת השער, הזקן, השריטה והקעקוע.

ברוממות כזו, פותחים אנו את ספר ויקרא. תאבים אנו לדעת, עד לפרטי פרטים מה מחייבת אותנו האצולה של היות בחירי בני- אדם, העומדים בין האדם ואלוקים.
ולעתיד לבוא נאמר בנו "וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי יְהוָה תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ". (ישעיה סא')
תפריט תפריט