גוף האדם אבריו


ותנועותיו

גוף - הגוף הטבעי במצב תכונתו הגופנית - בכוחותיו התכוניות, ובמערכת הבשר והדם [ע"ר א טו].

רמ"ח האברים - נושאי רוח החיים וכחו בפרטיותם [ע"ר א טז].
שס"ה הגידים - המאחדים ברתוקותיהם את כל הכחות המתפשטים ע"י שפעת החיים של המקוריות הנשמתית [ע"ר א טז].

פנים - פני אדם - הצד הכללי שבו [ע"א א ב מג].
הצורה°, הנפש [פנק' ג רפא].
פנים - נושאי החושים העליונים - המזריחים° את המאור הנשמתי מתוך הגויה המלאה את אוצר החיים, אל כל העברים הרחוקים [ר"מ קפ].
ע"ע אחוריים.

אחור באדם - הצד הפרטי שבאדם, הוא הצד החלש שבו [עפ"י ע"א א ב מג].
אחוריים (באדם גדול) - ענין בחי' השפלה הנצרך להשלמת זולתו [מ"ר 433].

עורף - האחוריים° של הקלסתר [ר"מ קפ].

ראש - הראש - משכן הכח הרוחני°, אוצר הדעה° וכל מכשירי ההרגשות היותר נשגבות [ע"ר א לג].
כח הרעיון, יסוד המחשבה° וההרגשה [עפ"י ע"ר א לט].
מקום המחשבה, מעון לשכינה° [ע"א ג א נא].
השכל [עפ"י פנק' ג רפז].
ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, חושים עליונים, הנישאים באברי הפנים (ראיה שמיעה ריח וטעם).

מח - כח המחשבה [ע"ה קי].

שערות הראש והזקן - ע' במדור מונחי קבלה ונסתר.

מצח - אור הרצון הנעלה להטוב היותר נשגב, מתגלה בטהרת המצח [עפ"י ע"א ד ו עב].
המצח לגבי המח° הוא דוגמת תוכן הרעיון המתחיל להתגלות, לגבי מקור המחשבה. גילוי רעיון כלפי חוץ. הבאה לידי גילוי את המחשבה. בנין הבנין המגולה, סידור חדרי הדעת דבר דבור על אופניו. הביאור והתגלות הרעיון [עפ"י ע"א ד ח מה].

עין - כלי הראיה, מושג הראיה, בחומריות° ורוחניות°, מורה הסמנה מדויקת בפרטים, והארה כוללת בכללים [ר"מ צז־ח].
הראיה המתנוצצת, המגלמת את זהרי° המושגים ומציבתם בתוכיות הנפש פנימה, למזגם אח"כ בצורות אידיאליות° [שם לח].
תוכן הראיה, ההכרה המתפרטת, החובקת בקרבה פרטי פרטיות בניתוחם ודיוקם. ההבטה° הבאה בהכרת הפרטים, אחרי שהסתמנו לפרטיהם [עפ"י שם קלד, קלה].
האבר הפלאי, ראי הנשמה°. הכלי המקשר את הנפש אל העולם החי והרוגש אשר מסביב לו [עפ"י ע"ר א עו].
עיניים - רמז וגילוי השכל° [ע"ר א רצט].
ע' במדור תיאורים אלהיים, "עין ד'", יסוד העיניים הרואות. ע"ע רואה.

עיניים - סרסורי חמדת החיים [ע"א א ב נז].

עפעפיים - הכלים° של האבר הפלאי, ראי הנשמה, העין° [ע"ר א עו].

אוזן - ע"ע הקשבה. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, הקשבה, מדת ההקשבה.

אף - תאור הפנים, העיקר שבהוד° האדם [ר"מ קכה].

אף - אבר הנשימה והריח°, החוטם, שבו עיקר הכרת האופי של הפרצוף, אמנם גם בו יוכר החרון והכעס [ר"מ קכה].

פה - כלי הדבור°, אוצר החיים הרוחניים°, שבו כל הבטויים שבכח גנוזים הם בתוכן כללי [ע"ר א קצב].
פה - כח הדבור הכללי, הבלתי מפורט כ"כ, לעומת גילוי הלשון° [עפ"י שם קצז].
המבטא, הכח המילולי [עפ"י ר"מ ד].

שן - הכלי° המכשיר את החיים למפעלם והוייתם. העיכול הראשון, הצועד להביא את כח החיים אל היצור פנימה, שממנו הכחות הפרטיים מסתעפים, והולכים ונמשכים. היא גם השן האוכלת, המכלה, "אכלה ומדקה"(1), המחבלת והורסת [עפ"י ר"מ כד־כה].
פתח כח החיים ע"י הלעיסה, והכלי המזיק במזיקים [שם צב].
הכליון, "אכלה ומדקה"; והובלת החיים, הכשרת ההזנה, לכוננם ולעודדם [עפ"י שם קלט].

לשון - (לעומת פה°) - כח הדיבור הגלוי, המפורט יותר לעומת הפה [עפ"י ע"ר א קצז].
לשון - (לעומת שפה°) - הדבור° על שם תוכנו הפנימי° [ע"ר ב סו ושם א רצא (ע"א א 81)].

שפה - (לעומת לשון°) - הדבור°, על שם מובנו החצוני [ע"ר א רצא (ע"א א 81)].
שפתיים - הדיבור־החיצוני° נקרא על שם השפתיים [עפ"י ע"ר ב סו].

הצד הימני שבאדם - הצד שהוחן באדם בשפע כח יותר כביר, מפני שהוא מוכשר יותר להנטיה התכליתית של כללות המטרה של החיים שתתפעל יותר על ידו. הצד שעילוי כח החיים ניכר בו, ובו ניכרת ביותר המטרה העליונה והמסומנת של החיים ע"פ היסוד האלהי שבהם. הצד העליון שבחיים [עפ"י ע"א ד ו טו].
המקום הגופני שבנו שבו כח רוחני° יותר גדול מתגלה. נטיית החיים לצד עילויים, הצד הממולא בכח וכבוד [עפ"י שם].
צד הפועל, כערך הצורה° אל החומר [עפ"י ע"א ב ט רמ].
הימין מתיחש יחוס של ערך ורושם אל הענינים הרוחניים [ע"א ב ט רלח (ח"פ לח:)].

הצד השמאלי שבאדם - יתר צדדי החיים הנלוים עם הצד העליון שבחיים, צד הימין°, להכין דרך החיים [עפ"י ע"א ד ו טו].
המקום הגופני שגילוי הכח הנפשי° בקרבו הוא קטן ומצער. הצד שממנו ארחות החיים המתעקמים° נובעים [עפ"י שם].
הנפעל, מקבל הפעולה, כערך החומר° אל הצורה [עפ"י ע"א ב ט רמ].
השמאל מתיחש יחוס של ערך ורושם אל הענינים הגשמיים <שראוי להכירם בתור חלושים מהענינים הרוחניים, כערך השמאל אל הימין> [עפ"י ע"א ב ט רלח (ח"פ לח:)].

לב - מרכז מרוץ הדם, מרכז זרם החיים, מרכז המציאות החיונית שבאדם, עצם האדם [עפ"י שי' ת"ת 192].
לב - הכח הנפשי הרודה בחיים. היסוד הנשמתי המשתפל ממרום עוזו המופשט להנהיג את כחות הגויה [עפ"י א"א 42 (קובץ א רמה)].
הכלל של המדות והציורים° [עפ"י ע"א א ג לה].
שורש המדות הטבעיות [ע"א א ה ב].
משכן המדות [פנק' ג יז].
הרצון וההסכם השכלי [עפ"י מא"ה ב רע].
השכל והרצון [עפ"י שם א קעב].
כלי המחשבה° [ע"א א ב נז].
רגש [ע"ה קט].
הרגש הפנימי° [ע"א ג א עג].
מקור ההרגש וכח הפועל לכל הליכות החיים [לא' קע].
המכון להרגשה. מקום המקור העומד לשלח לכל הגוף כח ההגנה מכל מכאוב והרגשות נעימות של עונג ונחת החיים [ע"א ג א לא].
הרגש, או הדעת־המעשית° [שם ה עא].
כל החיים וכל החושים, כל תכונת המעשים וכל קצביהם [עפ"י ע"א ד יא כב].
כל הלב - כל החיים. בריאות החושים, שלמות הרגשות, עדינות הרוח והחפץ הטהור° [ל"ה 139].
הכח המוכן להופעה° אלהית° [ע"א א ב סח].
"לב מבין"(2) - הנטיה המתגלה בתור רצון של הסכמת השכל הוא הנראה ברגש המתעורר לפי המוחש בלב [ע"א ב ט ריב].
ע' במדור נפשיות, רוח. ע"ע לב.

שָׁדַיִם - שדי האם° - יופי החיים [ע"א ד ו עד].
היסוד המחיה [ר"מ ו].
שָׁדַיִם - (מציינים את) - הערובה של המחיה, העמדת הדורות על מעמדם וצביונם, מרווים מלשד החיים, עם החותם של ההטבעה אשר בתכונת החיים של האם היולדת והמגדלת, המושפעת מהאב המפרה והמחולל [ע"א ד ט פח].

זרוע - הכח המשפיע למלאכה° [ח"פ כה. (פנק' ג רכד)].
הכח הפועל של העוז°. השכל שבעצמות הפעולות [ח"פ כז.].
זרועו - כוחותיו [מא"ה א קעב].

ידים - מציינות את הפעולות של האדם מצד חמרו [ע"ר א קיח].
אברי הפעולות הגלויות [עפ"י ע"א ד יא טז].
אברי הפעולות השכליות בחכמה° ובתבונה° ובדעת° [שם א 165].
יד - מורה על כל מלאכה רצונית גם שכלית [מ"ש רסט].
כח המפעל, יסוד פעולת החיים [ע"ר א לט].
ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, ידים, נטילת ידים.

יד ימין - תכונת השכל ותביעותיו. פעולת יד הימין מכוונת נגד הפעולות השכליות [ע"א ב ט סב].
ע"ע ימין. ע' במדור תיאורים אלהיים, ידים (אלהיות). ע' במדור מועדים וחגים, פסח, "יד חזקה" לעומת "זרוע נטויה".

יד שמאל - צד המעשי שבאדם. פעולות היד השמאלית מכוונות אל המעשים החומריים [ע"א ב ט סב].
ע"ע שמאל. ע' במדור תיאורים אלהיים, ידים (אלהיות). ע' במדור מועדים וחגים, פסח, "יד חזקה" לעומת "זרוע נטויה".

כפים - כח הכפים - מוציא לפועל את הפעולות [פנ' יא].

אצבעות - האמצעי להוציא אל הפועל את פעולות הידים°. המה כלי המעשה "מעשה אצבעותיך" [ע"א ב ט סב].

זקפא - ה(א)גודל, בו מתרכז כח תפיסת הפעולות הידימיות [פנ' יא].
אצבע האגודל - האמצעי להוציא אל הפועל את פעולות הידים, הגורם הראשי להוציא אל הפועל הגמור את כלל פעולות האצבעות° משמשת ומסייעת לכולם. זקפא יד ימין - המוציא אל הפועל פעולותיו המתיחסות על מטרת השכל. זקפא דידא דשמאלא - הכח המוציא אל הפועל עסקי המעשים הגופנים [ע"א ב ט סב].

כְּלָיוֹת - כח החיים הרודה באדם, מקור החפץ החזק, שם היא העצה° וההסכמה, <שהיא אם המעשה והפעולה> [ע"א ב ט ריב].

רגלים - אברי התנועה. אברי הפעולות הטבעיות, המה העקר בקבול התכונה הטבעית. (מציינות את) הנטיות החמריות° בטבען במהלכן [ע"א ד ו לא, ע"ר א קיח, ע"א א ה קטו].
רגל הוא האבר המתיחש ביותר להנהגת הטבע <יען כי הבריח התיכון בתוך הטבע הוא התנועה, שיסודה בגילוי יותר באבר מאברי הגוף הוא ברגל> [מא"ה ג קפח (במהדורת תשס"ד קצו)].
רגל - ההצטיירות החושית [עפ"י ע"א ד ו ז].

עקב - מורה על התכונה הטבעית [מ"ש רסט].
עקב הרוחני - הדמיון° [ע"א ד ו ז].

◊◊◊

"הולך" - מוסיף שלמות [מא"ה ד מט (פנק' ה צד)].

"עומד" - מי שאינו מוסיף שלמות, ומ"מ יש איזה ציור שיוסיף שלמות [מא"ה ד מט (פנק' ה צד)].

"יושב" - מה שאי אפשר כלל שהוספת שלמות תהיה בו [מא"ה ד מט (פנק' ה צד)].
ישיבה - המנוחה° היותר קבועה, ויצויר° בזה מה שאי אפשר כלל שהוספת שלמות תהיה בו [מא"ה ד מט (פנק' ה צד)].


השתחואה - ההתעלות° הנשמתית° כלפי מעלה, שבאה בהבעה של השפלתה של תכונת החומר°, או גם תכונת המוגבל לגמרי [ע"ר א פח].
ביטול של הערך הפרטי מול האור הגדול אור־ד'° הטוב לכל שכבודו מלא עולם [ע"א ב ביכורים לט].
מדת ההשתחואה המוחלטת, של פשוט ידים ורגלים - מורה על בטולה° של כל הויתו (של האדם) מפני חוזק יד־ד'° הנטויה עליו, בהופעת גדלו° ותפארתו° [ע"ר א מה].
שחות כללית, מורה הציור° האמיתי, בבטול כל מעשה האדם וחריצותו, שהוא כאין נגד מעשה ד' הגדול. פשוט ידים° - אברי הפעולות השכליות בחכמה° ובתבונה ובדעת°, ורגליים° - שהם העקר בקיבול התכונות הטבעיות, מורה שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשו° ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטה לבבו לגובה וגאון, שיביאוהו לעזיבת המוסר°, שהוא יסוד מעוזו של האדם ויושרו°, כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו, הבל° הוא לעומת מעשה ד'° העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית [עפ"י ע"א א ה קטו].
הכנעת הגוף, וכחותיו, לפני אור העליון של הקדושה־העליונה°, ההכנעה לפני אדון־כל° ב"ה. ההכנעה המיוסדת בנפש ע"פ אותו הענין של הניגודים המורגשים בקרבו נגד כל קדוש° וטהור° [שם ד ו ג].
מבטאת דבקות־אלהית° [ע"ר א ריב].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, השתחואה להדום רגליו. ושם, השתחואה להר קדשו.

כריעה - צורת השתחואה° המכפפת את כל הגוף, כאשר הכח הפועל בזה הוא התנועה של הברכים, בהכרעתה של הכריעה ביחש המתפשט על הגויה כולה. הכריעה מורה הכרעת הכוחות הטבעיות כולם, להבין שהמשכם כלא נחשב לעומת ההמשך הכללי שיד־ד'° תעשהו [עפ"י ע"ר א מה, ע"א א 165].

ברִיכַה - צורת השתחואה° המתייחסת לברכיים, מבלעדי היחש המתפשט בהכרעתה של הכריעה על הגויה כולה [עפ"י ע"ר א מה].

קידה - הכנעת השכל והחכמה° [ע"א א 165].


זקיפה - התמתחות הכוחות והארכת החלקים והכוחות החיוניים כולם, להגלות בכל מלא מדתם [ע"ר א עג].

כפיפה - מכווצת בתוכה את המהותיות, מונעת את התגלותה, אע"פ שהיא נמצאה בעינה בצביונה וערכה. תכונה זו היא מעוטת האורה°, אבל עלולה היא לשימור מכל פגע, שיוכל להזדמן בתכונת הזקיפה° [ע"ר א עג].

קימה - (קימה באדם) - מלא הקומה ואזירת החיל° [עפ"י ע"ר א פז].
שלמות הנפש° והשכלת האמת° שהוא עומד לעד [מא"ה א קעז].

עיטוף(3) - מורה על צמצום התנועה. הגבלה הפנימית שיהיו המעשים מצומצמים לפי מדת ההשגה הטהורה בדעת־ד'° הבלתי מעורבבת בגסות° החומריות° [ע"א ג א נא].


מחול - מבטא את המילוי והשובע (ה)מעורר(ים) את הנפש, מרוב צהלה° פנימית, לחוגג בתנועה מבליטה את השמחה° המוכרת של רוב רגש הטובה [עפ"י ע"ר א קצא].
ע' במדור פסוקים ובטויי חז"ל, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים.


זקיפת קומה - הליכה בקומה זקופה - מורה ההעלמה מהחסרונות הטבעיים לאדם מפני הגאוה° ההוללה שהביאה את הארס היותר מסוכן שלה, עד שהוחלט בלב שכל כח מיוחד הוא צריך להיות רודה בעצמו בכל חופשיות גאותו, באין שום סקירה שבתוך כלליות הקומה נמצאים כמה כוחות שצריך לכבשם, (עד שהוא סבור) שכולו הוא מלא השלמה [עפ"י ע"א ד ו לב].
(מורה ש)אינו רוצה לותר מאומה מכל אשר תשיג ידו להרחיב שאיפות גדולתו [שם ב ו ס].

נטית גרון - גמר חותמה של הרשעה הגאותנית°, הרמת ראש, בתנועה המורה על מניעת צורך של הראש להתעסק בהשגחת משטר הכוחות השולטים בכל מלוא החומר [ע"א ד ו כח].
הרמת ראש, בתנועה המורה שאין צורך לשום חלק להיות משוער ממה שהוא גבוה ממנו. רעיון של ניגוד הקישור של הכחות למטרה אחת [עפ"י שם שם לג].


  1. דניאל ז ז.
  2. ברכות סא.
  3. ע"ע רש"י שבת יב: ד"ה מתעטף. מהר"ל באר הגולה, עמ' עד־ה. (הערת הרב שלום הימן).