לפני ימים מועטים עשינו סעודה לגמרה של תורה, שמחנו ושימחנו בשמחתה של תורה, השמחה על סיום קריאת הפרשות ויותר מכך- על ההתחלה מחדש. בשמחת תורה חיברנו את סוף התורה לראשיתה "לעיני כל ישראל בראשית ברא". לכאורה מאורע עצוב, אנחנו לא מסוגלים לזכור וצריך שוב ושוב לחזור על החומר... אלא שהחזרה אינה רק שינון מייגע של ענינים מוכרים, חזרה נקראת בארמית "הדר", החזרה היא "הידור" בלימוד תורה, היא נותנת פנים חדשות ומאירות ואינה משתכחת מאיתנו אלא נהיית "שכיחה" אצלנו, מצויה, זמינה, רלבנטית, כל שנה מחדש, כל דור כל אדם.
התורה כולה עסוקה ב"טוב", "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", אולם רש"י האחרון על התורה במקום לעסוק באיזו נקודה מוסרית מיטבית- גמילות חסדים, אהבת הארץ וכו', הוא מזכיר את אחד המאורעות הקשים שעבר עם ישראל במדבר "לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת", העיסוק בשבירת הלוחות כ"אקורד סיום" לתורה אינו מקרי, בחסידות אומרים שלולא השבירה לא היתה שכחה בעולם ולא היינו צריכים לחזרות, לכן מזכיר לנו רש"י להתחיל מיד בבראשית, לא לשכוח שהעולם "שבור", או במילים אחרות- העולם מותאם למעלתנו ומדרגתינו, ולכן יש לחזור ולהדר עד שתהיה התורה "בתוך המעיים". יותר מזה, יש שבירות שמבליטות את כשלונות האדם וחסרונותיו, אבל יש שבירות שהם חלק בלתי נפרד מהמציאות, שבירות שהם "תיקון", שבירות שהם כ"משבר" הלידה, שמאפשרות לדברים חדשים להיווצר. ומה נוצר בשבירת הלוחות- "יישר כוחך ששיברת"- נוצר הקשר בין היסודות השמימיים המוחלטים לבין האדם או האומה שכעת כבכר מסוגלת לקבלם. הלוחות הראשונים נשברו מפני ש"לא היה בהם טוב", זה לא שהם היו רעים ח"ו, אלא הם עוד לא היו מותאמים למציאות הישראלית, זה היה לוחות שהמציאות לא יכלה לתפוס. אם כן סיומה של התורה חוזר ומחדד לנו את ענינו של ספר במדבר, משה חותם את הנהגתו בהעברת המקל ליהושע כשהמתנה הגדולה ביותר שלו לדור הבא זה הלוחות השבורים, זה האפשרות להפנים, להחיות את התורה ולעשותה חלק מחיים, מתרבות, חלק מיצירה ומתקווה.
פרשת בראשית היא לכאורה ההפך הגמור. לא דרושים במעשה בראשית, הכל מופלא ונסתר, אי אפשר להבין כלום, ובכלל זה הכל פרה היסטוריה, זה ארועים שקרו לפני מתן תורה, לא לומדים משם הלכות, בקיצור- לא רלבנטי!. אלא שמעשי בראשית, גם אם לא הבנו שום פרט וענין, איך נוצרו שמים ואיך נוצרה אישה, יש בהם מסר שכאשר אנו קוראים על מעשי ה' והנהגותיו –אנו שואפים להיות מוסריים, אנו בונים את הקרקע הבסיסית שעליה יכולה התורה לשכון, ישרות, דרך ארץ, מוסריות. על רקע זה ניתן להבין את דברי רש"י הראשון על התורה "...שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו..." יש יושר ומוסריות בעולם וזה המסר המרכזי של התורה, יש בניין של ישרות בעולם האנושי, אין פה הפקרות ואין "איש באמונתו יחיה", יש מוסר ויש יכולת אנושית להשתייך אליו ולהיות חלק ממנו. מעשה בראשית הוא מסר של קשר בין הנהגת ה' להנהגת האנושות, מה שמתגלה רק אחרי שנים ארכות בתהליך התפתחות ארוך ומייגע. סיפורו של היושר בעולם מתחיל מעצם הקשר בין ישרות אנושית לישרות מוחלטת ומשם לתיאור הופעת היושר בעולם, דרך האבות, דרך התורה... ובעיקר דרך המשבר. השבירה של הלוחות הראשונים מבטאת את שיא היכולת האנושית לישרות "יישר כוחך ששיברת", מבין כל מעשי משה הנפלאים והגדולים, על המעשה הכי נורא, שבירת דברי ה', על זה הוא מקבל יישר כח!, זה שיא היכולת האנושית לישרות, לכוון מתוך ראיה "ריאלית" עמוקה לכוונת ה'. זו האומה שנבחרת להיות מרכז הבריאה, מרכז מעשה בראשית "נתנה לאשר ישר בעיניו", ומכאן והלאה התורה רק תפרט ותספר על אותה ישרות- מי ישר בעיניו, איך עושים את זה...
לא, לא צריך להתחיל מהמצווה, גם אם היא החשובה ביותר ומסמלת יותר מכל את הישראליות, יש משהו יסודי יותר, בסיס עקרוני שממנו נמשכות והולכות כל המצוות והמעשים.
"למי שישר בעיניו"- "יישר כחך" , כך מתחיל רש"י את התורה ומסיימה, שכל התורה כולה אינה אלא טוב, במחשבה הראשונית, בקריאת הכיוון ובמסקנה הבוגרת שכדי להיות ישר באמת צריך גם קצת שבירות ותיקונים, להיות ישר זה לא להיות אדמה אלא להיות אדם, מתמודד, מתקן ובעת הצורך גם שובר. להוליד, לחבר, להיות "ראשית", עצמי ועצמאי, ולהיות חלק מ"עיני כל ישראל".