מהו תוכן עץ הדעת? מדוע נאסר לאכול ממנו? מה נורא כל כך באכילתו, שהיא המביאה את המיתה על האדם ושהאנושות ירדה פלאים בעקבותיה?
הרב חרל"פ מסביר[1] שלא הרי החיים העולמיים קודם לאכילה מעץ הדעת, שהם המיבטא המקורי לשיעור הקומה המלא והשלם של האדם, לקומתו האמתית שממנה הוא יוצא ואליה פניו מועדות, כהרי החיים שלאחר אותה אכילה / הכלה של עקרון החיים שבעץ הדעת.

קודם החטא כישרון החיים והמציאות היו אחדותיים לגמרי, במובן שכל דבר קטן שבבריאה היה מסודר על מקומו המדויק במארג השלם, ומגמת פניו הייתה לא העיסוק בו עצמו ומילוי צרכיו גרידא, אלא להרבות טוב, להייטיב עם כל אחר, ושהאושר נמצא דווקא במעשה שלמען האחר. השאלה המרכזית והיחידה שהיוותה אבן בוחן למעשה הנכון הייתה האם ובמה הוא נותן ומוסיף לי ש"מחוץ" לי, שבעומק העניין ובאמת אינו כזה כי כולנו חיים את החיים הגדולים כאחד.

לאחר החטא הכול השתנה בצורה דרמטית. את האושר בחיים לא מוצאים דווקא בהטבה החוצה, בנתינה וההענקה ממה שבי לאחר שזו אולי נקודת השלמתו, אלא "את האושר בחיים מוצאים רק במה שיש בו ולא בזולת, כל אחד רוצה לבלוע את חברו…". העיקרון הוא שאני הנני במה שאני סותר את האחר, בולע אותו, ניזון מכיליונו, ובכך מאמץ את זהותי הייחודית והשורדת.

הטרגדיה הזו היא הבאת המוות בעצמו, היא הסכמה עם העיקרון שלו שממנו אין לאף אחד מנוס, כי כל מכלה גם מתכלה, וכל סותר אימץ גם כלפי עצמו את דין הכיליון.

לאן פנינו מועדות? הווי אומר למלחמה בעצם מחשבת הסתירה, הכילוי והמוות, ניצחון על העיקרון של התקדמות על בסיס התגברות על מונעים ומסיטים מדרך הישר. ובמישור המוסרי חברתי, חיים מלאי נתינה ועיסוק בהענקה מכול הטוב שבאחד לטובת כל האחרים, שכאמור הם אחרים רק למראית העין החיצונה, שלא מבחינה באחדות הפנימית של הכול.

נקודה למחשבה. האם גם לאחר החטא, נשארו בעולמנו "שרידים" לאותה התנהלות אידאלית של אחדות ואי סתירה? האם בחיים שלך נמצאות כאלו נקודות?

• ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
  

 
 
___________________________

[1] בספר "מי מרום" חלק א' עמוד צ' – צ"א.