אלא, מלמד המהר"ל, שמאחורי המספר עשר עומד דבר עקרוני. בעולם אנו נפגשים בפרטים מרובים, דומם צומח חי ומדבר, עמים שפות ותרבויות, מחשבות ורעיונות, אידיאלים רצונות ומידות, צבעים קולות טעמים וריחות, וכל הריבוי הזה משמש בו זמנית, מושך לכיוונים שונים וסותרים זה את זה, לא נח לרגע ולא עומד על מקומו, וזה מיוצג ע"י הספרה תשע, שמציינת את מכסימום הפרטים העומדים כל אחד כשלעצמו. המבט האנושי המצוי לא רק שהוא יכול בקלות להתבלבל, לאבד את הכיוון, להיות נע ונד ללא קרקע יציבה, אלא שהוא יכול להגיע מהר מאוד למסקנה שבכלל אין כיוון לעולם, הכול כל כך מלא סתירות ומחלוקות עד שלא נראה שיכולה להיות כאן איזו הרמוניה אמיתית, וזו כמובן טרגדיה נוראית, שדווקא בתקופות של התפתחות גדולה של האנושות, הרחבת ההכרה של היש ועמידה מול מרחביו, יכולה להכות בתרבות האנושית ביתר שאת, שהרי למה נצרך לברוא עולם כל כך מלא סתירות ומלחמות שבסופן רק סבל הבא מחמת הריבוי העצום הזה.

אבל המבט האלוקי על המציאות מלמד שהיא "עשר". המספר עשר ענינו הפרטים המרובים הנובעים ומביעים כלל יסודי העומד קודם להם. כלל אחדותי הרמוני, לא אחיד המשווה קטון וגדול, המבטל ומטשטש כל ייחודיות ורבגוניות, אלא כלל החפץ בריבוי הפרטים והאופיים, השמח בחיכוך שבין אוצרות החיים השונים מחד, אבל לא פחות מזה כזה שיש ביסודו אומר חיים אחד, הרמוניה שלמה שממנה נובעים כל החיים ואליהם הם גם ישובו. העולם אינו "ג'ונגל" סתמי ואלים, אלא תופעת חיים אחת גדולה, מרובת סגנונות, שכולה אומרת אחדות אלוקית. על כך אמונים הצדיקים המקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וגם להיפך, הרשעים המבטלים אחדות זו, זו לא בעייתם האישית, פגיעה מקומית שאיננה מעיניו של אף אחד אחר, אלא פגיעה בעקרון עליו מושתת היש כולו. המשנה באה ללמד אותנו מהו היסוד של היש הנברא כולו, על מה צריך האדם לקחת אחריות בכל מעשה שלו, שבכוחו להביא לאותה אחדות להיות בפועל, או חלילה לעכב את המהלך.

ואולי אולי, יש כאן עוד כיוון לתשובה לשאלתו של ר' יצחק, מדוע לא פתחה התורה במצוות קידוש החודש אלא דווקא במעשה הבריאה.