כך הוא סדר המציאות וכך ראוי להיות.ישנם רגעים בהם מתעלים אנו וזוכים להשראה עליונה, מלמעלה, בסיוע אלוקי, שלא מכוחנו ולא מהשגתנו, למען נדע את גדלנו האמיתי ונכוון את שאיפותינו. ואחריהם באים ימים רבים, זמנים של קליטה, הפנמה והוצאה אל הפועל בחיי המעשה, מלמטה, מהתעוררותנו והתאזרנו בעוז ליישם ולהביא כל זאת לידי מימוש במציאות.

ומיוחד הוא חודש חשוון, שלעומת ריבוי המועדים בירח שקדם לו, בולט הוא דווקא בהעדר של כל חג ומועד. יש שבארו את שמו המלא של החודש: מר חשון, על שם היותו חסר מועדים.

ודורשי רשומות אמרו : "מר חשון" מלשון "מרחשן שפוותיה"-שפתיו רוחשות. כמו מאליהן רוחשות השפתיים, תפילות שירות ותשבחות, מתוך  התרגלות הימים שעברו, בעצמתם הפועלת.

עדיין לא התרגל האדם לשגרת החולין. כי מלבד התוכן המודע והמוכר לנו, שנרכש מתוך חויות ימי החגים, זכינו להתרגלות, תת מודעת, בחיי הקדושה. "תרגילנו בתורתך".

מה שבא "דרך הרגליים" חשוב הוא לא פחות ממה שבא דרך הראש והלב במסגרת של רכישת דעת, הבנה והרגשה. כי דווקא בו באה לידי ביטוי ההשתנות  הפנימית, העצמית. וזו הרי הפעולה היותר כבירה באדם.

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" עצרת מלשון לעצור, שפירושו הוא גם ללחוץ בחזקה את הזיתים, על מנת להוציא מהם את שמנם. המתבונן מבחוץ על עצירת השמן, שאינו מכיר בתהליכי היצור, יתמה וישתומם: מפני מה מועכים פרי דשן וטוב, מאבדים את צורתו הנאה עד שבסוף התהליך יופק מחלקו הקטן משקה והיתר יזרק לערמת הפסולת וירקב?! האין זו שטות לאבד בידיים פרי טוב נאה וטרי?! אך המבין והמעמיק יודע שהחלק הגדול שהושלך לצד הוא החלק שאין בו כושר עמידות, ואלמלא יוסר ירקב הפרי כולו תוך זמן קצר. דווקא הסרת חלק זה, ואיבודו, מותירה את השמן, החלק הנותר, שלו עמידות לאורך שנים רבות.

בחג האסיף, אספנו אל תוכנו את אורות  כל הימים הקדושים, ימי תשרי והרגלים כולם. בעצרת הפכנו אותם לראויים להשמר לכל השנה הבאה עליו לטובה, לעמידים לאורך זמן.

והנה מגיע חודש חשוון, ומזווינו מלאים באוצרות רוח הקודשה, קבועים וקיימים, עומדים ומשרשים היטב, לימים הרבים שיבואו מעתה. ועתה, בשמחה הולכים אנו להורידם לחיי המעשה ולמלא את חיי השגרה עצמם ברוב אורה וקדושה.