קריאת פרשת בראשית היא הזדמנות טובה לעיין ולהתבונן בפסוקים אותם אנחנו אומרים בכל שבת, פסוקי "ויכולו":
א. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם- "ויכולו"- מלשון תכלית, השלמה (עיין אבן עזרא). הושלמה היצירה לכל גווניה ופרטיה. מהאחדות האלוקית האינסופית התגלו אינספור של צדדים, כשכל פרט מוגדר ומאופיין בצביון מיוחד: "צבאם"- צבא השמים וצבא הארץ (עיין רמב"ן), וכל אחד בצביונו: "אמר ריב"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, לדעת נבראו, לצביונן נבראו, שנאמר ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרא צבאם אלא צביונם" (גמ' ר"ה י"א, א').
- תכלית זו- יש בה גם מן הכליה. בכל תכלית יש סוף, כל פרט הוא מוגדר ומוגבל, והחסרון- החדלון- ההעדר דבקים בו. "לכל תכלה ראיתי קץ- זו מלאכת שמים וארץ, שנאמר ויכולו השמים והארץ" (מדרש רבה, י', א'). זהו עולמנו, המצומצם והחסר, עולם הטבע.
- אך גם בתוך עולם הטבע החסר מסתתר הכח האינסופי הדוחף, יוצר, מחולל ומקדם: "סמך ויכולו ליום השישי, לרמוז השם המיוחד בראשי תיבות (יום השישי ויכולו השמים וכו'), וכדי להורות שאע"פ שבכל מעשה בראשית לא הזכירו- הוא העושה הכל והוא המתחיל והגומר" (ר' בחיי). שם הוי'ה- הרצון הא-לקי שמעל לכל מגבלות הטבע- הוא המקור להיוצרות הטבע המוגבל, והוא שורה בתוכו באופן רמוז ונסתר, ב"יום השישי"- הלא הוא היום השישי, יום שישי בסיון, ש"כולם תלוים ועומדים עד יום השישי, ו' בסיון, המוכן למתן תורה" (רש"י). התורה,- הופעת הרצון שביסוד כל הבריאה כולה, נמצאת מוסתרת בראשיתה של הבריאה, שממתינה לקבל את פישרה ומשמעותה ביום ו' בסיון. "לכל תכלה ראיתי קץ", אבל- "רחבה מצותך מאד- זו התורה שנאמר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (מדרש רבה הנ"ל).
- אותו כח מסותר הוא יסוד הקיום של הבריאה כולה, שאיננה אלא נקודות של חיים א-לוקיים המבקשים את השלמתם, את יציאתם מהמוגבלות והתכללותם בשלמות: "ויכולו- על דרך אומרו נכספה וגם כלתה נפשי...כי הוא תשוקה גדולה עד כלות החלק אל הכל", "וכל חלק וחלק מהסובב של העולם יתעצם בכח אש התשוקה הבוערת בו להתקרב לבחינת כללות נצר המקווה" (ראה אור החיים). "כי בריאת התחתונים היה רק מצד הרצון וההשתוקקות, כי העליונים מתוקנים יותר, לכן כל חשיבות התחתונים- הרצון. אך מכיון שיש הרבה רצונות אחרים, ועל זה נאמר והארץ היתה תוהו, צריכים לברר הרצון על ידי התורה- יהי אור. ובשבת קודש מתגלה הרצון הטוב לד' יתברך..." (ראה שפת- אמת, תרל"ה).
ב. ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה- היום השביעי הוא השלמת הבריאה. הברואים כבר הושלמו, בכל צבאם צביונם, אבל המלאכה לא הושלמה. היא מושלמת כעת, בחוסר העשיה- "מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה" (רש"י). יום מנוחה הוא יום שאין צורך לעסוק בו בתיקון מעשי, הכל מתוקן ומוכן, "כאילו מלאכתך עשויה". הקב"ה נוכח בבריאה לא רק דרך כל פרטיה המגוונים והמסוימים, הדרושים תיקון והשלמה, אלא גם מעבר לכך. יש שלמות בבריאה, יש נקודה של שבע המאגדת ומחברת את כל שישה הקצוות. ההתפרטות של הבריאה לא היתה התפרדות מהשלמות האלוקית, ח"ו. השלמות האלוקית נוכחת במילואה, אלא היא מתגלה כעת גם בדרך ההשתלמות, המופיעה דרך ריבוי הפרטים. ובתוך הדרך של ההשתלמות שורה השלמות. המימד הקיומי העמוק של הבריאה כולה: "ונראה שיכון הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל (חגיגה י"ב) כי העולם היה רופף עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתיסד. והכוונה הוא כי ביום השבת ברא ד' נפש העולם...פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים...והוא שאמר הכתוב ויכל אלוקים וגו'- שכילה ד' באמצעות יום השביעי מלאכתו...שעדיין היתה חסרה דבר המעמיד..." (אור החיים). ולא בכדי- "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה" (גמ' שבת מ"ח).
ג. ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות- הברכה היא תוספת חיים, התגברות והתעצמות. מהיסוד הקיומי השורשי שמופיע ביום השביעי נובעים כל ההתפתחות, ההפריה וההתרבות של הברואים כולם. "וביום הזה יתחדש בגופות יתרון כח בתולדות, ובנשמות יתרון השכל" (עיין אבן- עזרא ורמב"ן). כל ברכת החיים- מברכת השבת נובעת: ברכת ד' היא תעשיר- זו השבת שנאמר ויברך אלוקים את יום השביעי" (מדרש- רבה, י"א, א', ודברי הגמרא במסכת שבת קי"ט, א', בדרשות ובמעשה יוסף מוקיר שבת).
וברכה זו- דווקא מתוך הקדושה באה, מהמקום שאין בו עשיה, לא תוספת ולא ריבוי. "קדשו במן שלא ירד בשבת" (רש"י מחז"ל). "שיהיה אותו היום יום קודש, לבלי ליהנות בו לצורך פרנסה וריוח, כמו שאסור לעשות עסק מריוח מהקדש" (העמק דבר).
עולמנו מלא בעשיה, מלא בהתקדמות, "אשר ברא אלוקים לעשות"- בלשון עתיד, לרמוז על כל העשיה הנדרשת והמקווה, עד לתיקון עולם (וראה ברמב"ן ור' בחיי- ימי הבריאה כנגד ימי העולם). אך כל ההתחדשות, היצירה והתיקון באים מכח השביתה, מהיום שבו- "אתה מרום לעולם ד'", "ישר ד', צורי, ולא עולתה בו". וכל מה שנראה הפוך ומתנגד, "ויציצו כל פועלי און",- יתפוגג כלא היה, "יתפרדו כל פועלי און".
"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (גמ' שבת, קי"ט, ב'). "כי השבת הוא המקים העולם, ומציאות השבת הוא שמקיימים אותו...ובאמצעות זה ישנו לשבת ומאמצעותו מתקיים העולם" (אור- החיים). ועל דרך משל: "כאדם שפותח בית מסחר ומשקיע גם כספים לפרסום מסחרו, אף כאן הקב"ה ברא את עולמו, והאדם המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו, שהוא מפרסם את בריאת העולם המחודש, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" (אבני- שוהם, לרמ"ל שחור).
הנפש ממתינה ומצפה להפגש עם הסוד, התוך, הנשמה, ביום השביעי, המקודש והמבורך:
"אשמע מבשר טוב מיום חמישי,
כי מחרת יהיה נופש לנפשי,
בוקר לעבודתי, ערב לחופשי,
קרוא אלי שולחן מלכי ורועי"
(רבי היודה הלוי).