יראת ד' ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו" (משלי, א', ז').
המוקד המרכזי של עבודת האדם היא המודעות, הגדלת הדעת. התיקון והזיכוך המוסרי, ההתקדמות וההשתכללות של האדם בכל עיניני חייו- הרוחניים, הנפשיים והמעשיים- הכל מתחיל בדעת. "אתה חונן לאדם דעת" היא הברכה הראשונה שבבקשות התפילה, שכן בעקבותיה הכל מגיע. הדעת היא השער להיכנס לעולמות חדשים, לשאיפות נוספות ולאתגרים שמתחדשים ובאים. לימוד מוסר הוא בראש ובראשונה לימוד של דעת, התודעות לחיים- למורכבויותיהם, למעמקיהם והתפשטותם. "תורה מביאה לידי זהירות...".
אומנם, הדעת צריכה להיות דעת כזו שנשענת על יסודות ישרים. הדעת המשוטטת שהיא לבדה- בלי יסוד קודם לה –יכולה" לנדוד" לכיוונים שונים ומשונים, זרים ומוזרים. יש צורך באיזשהו "צפן" פנימי, השרוי בתוך הדעת ומכון אותה אל תכליתה. על צורך זה אנו מוסיפים מיד ברכה לאחר ברכת "אתה חונן לאדם דעת- "השיבנו אבינו לתורתך", כדי שהדעת תהיה מכוונת למטרתה,ישרה ומתאימה אל רצון ד' (ע"פ דברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, מאמר ג'). נקודת "מצפן" זו- היא יראת ד'. "יראת ד' ראשית דעת". "כל שיראתו קודמת לחכמתו- חכמתו מתקיימת".. העמדה של יראת ד' הי זו שצריכה לעמוד בבסיסה של הדעת, וממנה הדעת צומחת. היש השורש ה"ראשית". והדעת- פיתוח והרחבה. הדעת מגלה לנו את מה שטמון ב"אוצר" של יראת ד'. "הן יראת ד' היא אוצרו".
לעמדה זו יש השלכות גם על אופי הדעת. דעת שבאה מתוך יראת ד' היא דעת ששייכת ומקושרת. אין היא מחקר "אוביקט" כלשהו, בעמידה מבחוץ. היא רצון להכיר ולהתודע אל מה שאנו חיים. אל היראה. וממילא, הלימוד והבירור נעשה על מנת לקיים ולקחת אחריות.
"מפני שאם יש באדם יראת ד'- ילמד לדעת בכדי שיהא יודע ממה לשמור עצמו, ודרך האדם שרוצה את הדבר ומצאו- חביב עליו ושמור בו" (פירוש הגר"א למשלי, שם). גם התוצאות של הלימוד יהיו איכותיות ועמוקות יותר, כשהן יבואו מתוך יראת ד'. זהו לימוד מלא אכפתיות, מלא התעניינות, מלא חיוניות.
"בראשית כל ראוי להסביר לכל התלמידים את היסוד הגדול. שכל הצלחת התורה למצוא סימן ברכה בלימודו, למגמר ולמסבר, לבוא ברבות הימים למדרגה חשובה והגונה בכתרה של תורה הכל תלוי לפי מידת יראת ד' ועומק קדושת האמונה הטהורה המושרשת בנפש.
כי הרחבת הכח השכלי והעמקתו... תלוי הוא בעומק הרצון הנפשי המתעורר להוקיר את העייננים הלימודיים שהוא עוסק בהם... שכל מה שברכת יראת שמים הולכת היא ומתגברת בלב בקדושה ובטהרה- כן נעשים דברי תורה, שהם מאור פני מלך חיים, יקרים ונשגבים בעיניו, ומרוב חביבותם מתקשר בהם החשק הנפשי הפנימי, וטבע החשק היא לעורר את כל כחווות הנפש בזירוז של חיים...וכיון שכוחות הנפש מתעוררים... ממילא מתאמץ מאוד כח הזכרון שבנפש...החירות השכלית...והחריפות האמיתית ואשר האהבה..." (ראה אגרות ראי"ה, א"ג, תשצח').
ה"אוילים" שבזים לחכמה ולמוסר נשארים בחיים רדודים. הם אינם נכנסים למהלך המופלא של התעלות התודעה של "יראת ד'". תודעת החיים נשארת במה שמורגש ומוחש, כאן ועכשיו. והם, האוילים, מכניסים עצמם לעמדה גאותנית, המעניקה להם בטחון מדומה, המחפה על השקר הפנימי. "הוי עטרת נאות שכרוי אפרים". הם בזים לחכמה ולמוסר, הם חיים "בזרימה", בתחושת הבטן, בעמדה "ודאית" ובוטחת בעצמה...
החכמה והמוסר הם מאוחדים, היראה והדעת. המתרחקים מהמוסר אינם "רשעים" סתם, אלא- "אוילים". לחיות חיים בלא "חכמה ומוסר"- בלא "יראת ד' ראשית דעת"- אלו הם חיים אויליים, טפשיים, שטחיים, חסרי עומק ומשמעות. ולחיות חיים העוסקים תמיד בפיתוח הטיפוח הבקשה המוסרית והרוחנית - אלה הם ה"חיים"
שבת שלום.