"אמרו עליו על שמאי הזקן- כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ד' יום יום" (מסכת ביצה, טז' ע"א).
פירש רש"י על מידתו של הלל: "בוטח שתזדמן לו נאה לשבת".
שמאי ייחד את כל מעשיו לשבת. לכבודה של שבת, התכונן מתחילת השבוע, וכל דבר נאה שמצא נשמר ויוחד עבור השבת. בכך קיבלה השבת את ערכה וחשיבותה, וכל השבוע נסוב סביבה. השבת היא התכלית, היא המבוקש, וכל הימים מכוונים אליה. כך הם החיים, ההווה מכוון ומתכונן לקראת "יום שכולו שבת", אל העתיד השלם.
והלל- "מידה אחרת היתה לו". כמובן, גם הלל מודה לערך שבהכנה לשבת, אך הוא לעצמו העדיף להבליט את מידת הבטחון. (ראה בספר "בן יהוידע" על הגמרא שם). ומסתתרת בהנהגה זו דרכו של הלל, לפיה העתיד מקרין על ההווה. אמנם, התכלית היא השלמות ש"ביום שכולו שבת", אך מתוך הציפיה אל הבכח העתידי מקבל כבר הבפועל ההווי ערך ומשמעות. "בית שמאי מביטים על הדבר כפי שהוא בכח... והלל סובר שהברכה לד' היא בכל יום ויום על מה שמתגלה לפנינו עכשיו בפועל" (מתוך מאמרו של הרב זוין בספר "לאור ההלכה").
יש שהביאו את הנהגתו של שמאי כהדרכה למעשה (ראה בספר אור- זרוע, הל' ער"ש), והסתייעו לכך מדברי רש"י על התורה, בפירושו לפסוק "זכור את יום השבת לקדשו": "תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת".
היו שכתבו שגם הלל מודה שעקרונית הנהגת שמאי עדיפה (או"ז שם), ויש שכתבו שהנהגתו של הלל היתה לפי מידת בטחונו המעולה והמיוחדת, אבל כל אדם צריך לנהוג כשמאי (ראה במשנה ברורה סי' רנ' ס"ק ב').
מאידך, הרמב"ן (בפירושו על התורה, על דברי רש"י הנ"ל) טען שהלכה היא כהלל ולא כשמאי, וכדרך מיצוע מצאנו בדברי המהר"ל מפראג (גור- אריה על התורה, שם): "גם הלל מודה בדברי זה, ולא אמר הלל אלא כאשר היה צריך לכלי היום לא יניח בשביל שבת, כי ברוך ד' יום יום... אבל היכן שאין צריך לכלי בחול... יתקנו לשבת". לפי דבריו, על דברים הנצרכים לימי החול נאמרו דברי של הלל, אך ההנהגה העקרונית של שמאי נכונה גם לדעתו. את צרכי ההווה יש למלא, לתת להם את מבוקשם הנדרש, ועל-גבי אלו יש לבנות את ההתכוננות והציפיה אל העתיד, אל השבת.
בכל שבוע אנו חווים במעגל קטן את מסלול החיים הכללי של עם- ישראל בעולמו. העולם הזה הוא הפרוזדור לקראת הטרקלין המואר לעתיד לבוא, וחיינו הם העמל וההתעלות לקראת העתיד. ועם זאת, ומתוך כך, מקבל גם הפרוזדור מעט מן האור שבטרקלין (ביטויו של הרצי"ה זצ"ל), וגם ההווה והזמניות מקבלים ערך ומשמעות. כהלל או כשמאי, כולנו נבנים במעגל זמנים זה לבנות את חיינו בכיוון של התכוננות וציפה. הכל שואף אל השבת, והכל מתחבר אליה. החיים אינם קיימים בשביל הרגע. הרגע מקבל את ערכו במה שהוא מוסיף השתלמות ונדבך בבנין העתיד.
וכך אנו מזכירים בכל יום: "היום יום... בשבת" (ראה בחיי- אדם בתחילת הל' שבת), כי "ישראל מונים כל הימים לשם שבת... שלא נשכחהו בשום פנים: (רמב"ן, שם), ובכל מעשה ידינו ופעולותינו אנו משתדלים לייחד, ולכוון ולומר: "לכבוד שבת קודש", ובזה נועם ד' שורה בהם, ואור השבת זורח עליהם.