מי יגאל את העולם? מי ירים מחדש את האנושות אחרי אשר נפלה מדחי אל דחי מאז חטא אדם הראשון, דרך דור אנוש ודור הפלגה, והלאה במורד? מי יוכל לרומם, להדריך ולקדש את כל הנברא? זו שאלת השאלות, השאלה הראשונה במעלה. באין תשובה מספקת עליה, אין לו לעולם משמעות ותוחלת. ומה אומלל ועלוב הוא עולם שאינו צועד אלי תיקונו והעלאתו.
"על כן העולם ומלואו לאור ישראל מחכים" (אורות ע' נ"ב). אף לא משהו פחות ממשימה אדירה זו, נטל על שכמו העם המופלא הזה, בני ישראל סבא.
אולם לכאורה, הלא איננו לבד, קיימים טוענים נוספים לכתר. אח לנו, תְאוֹם. מרחם אחד יצאנו ושאיפות זהות, לכאורה, מובילות את שנינו. גם הוא כמונו, קורא בשם ד', ומפיץ את האמונה בא-ל אחד, חנון, רחום ומושיע בקרב מאות מיליוני בני אדם.
היכן הוא, איפה, ההבדל הגדול? הלא אח עשיו ליעקב, ומדוע כ יאהב ד' את יעקב, ואת עשיו כה שנא? חז"ל המשילו את עשיו אבי אדום ואת יורשתו- הנצרות לדורותיה, עד היום הזה, לחזיר (ויקרא י"ג, ה'). החזיר הוא אחת מבין ארבע חיות טמאות שלהם רק סימן אחד מתוך שני סימני הטהרה הנדרשים. המיוחד בחזיר דווקא, הוא שסימן הטהרה שלו, שוסע שסע, הוא ניכר כלפי חוץ, וסימן הטומאה, אינו מעלה גרה, הוא פנימי. כזה הוא עשיו. זו מהותו. כלפי חוץ- טהור וזך, כולו חסד ורחמים. אך תוכו- רשע, אכזריות וזוהמת תאווה. מדוע דווקא הוא מתועב מכולם? לא רק בגלל שהפנים, הנפש והמידות אינם זוכים לתיקון. הרבה גרוע מזה: מני שהרעיון הנורא והנשגב של תיקון עולם במלכות ש-די, נפל בשבי.
"רזי תורה לחיצונים נמסרו"- אמונה, דבקות בד', אהבתו ויראתו, כל אלו נתפסים עתה כחיצוניים. אין צורך לתקן ולהיטיב באמת, די בתיקון חיצוני הנראה לעין. "ויצא הראשון אדמוני, כולו כאדרת שער". הנביא זכריה מנבא על היום בו "יֵבוֹשוּ נְבִיאֵי הַשֶקֶר וְלֺא יִלְבשוּ אַדֶרֶת שֵׂעָר לְמַעֲן כַּחֵש". הלובש אדרת שער יוצר רושם של אדם מכובד, ישר ואמין. אותם נביאי שקר התהדרו באדרת כזו כדי לשוות לעצמם חזות חיצונית של אנשי קודש. עשיו, כולו כאדרת שער. זה שמו- שֵעִיר. וזו מהותו- חיצוניות.
כמה אירוניה באמירה אותה משדר החזיר בפשטו את טלפיו לעיני כל: "ראו שאני טהור". די בכך שתראו. וכי אפשר "לראות" טהרה?! והלא טהרה כל כולה פנימית ועמוקה!
זוהי הטרגדיה. לא זו בלבד שהוא אינו באמת טהור. הרבה גרוע מכך- הוא השפיל את מושג הטהרה גופה. גניבת שם שמים, גזילת הרעיונות הקדושים והפיכתם למדרש טעות ואליל היא הנוראה מכל. היא אֵם כל הרדיפות, השחיטות, מסעי הצלב, הפוגרומים וכל שפך הדם שבאו עלינו מהידיים, ידי הרצח של עשיו.
התורה בשֶבִי! בעצם טהרתה שלח הרשע את ידו המסואבת. לא נתקררה דעתו עד שהפך את הא-ל עצמו לאדם, נמוך ושפל כדמותו. ובשם "מוסר" מושחת וצבוע זה, עוד חוזר הוא ומטיף לאחיו, מהי רחמנות ומהו הנאות למיעוטים. וגבוהה ידבר, על כיבוש, על דיכוי ועל נישול...
כגודל המרמה והצביעות של עשיו, כן גודל התום וההתאמה בין פנים לחוץ, אצל יעקב. "יעקב איש תם"- "כליבו כן פיו" (רש"י). ודווקא זה האיש התם אינו מה שקרוי בפי הבריות "תמים" כלל וכלל. "אחיו אני ברמאות" אומר יעקב לרחל. זה שמו- יעקב וזו מהותו, אשר עקוב יעקוב וירמה את אחיו כל חייו. כי כך, רק כך, מנצחים את הרמאי המתחזה. בגניבה של שללו הגנוב. בלקיחת הבכורה החיצונית- טכנית וסיפוחה אל הבכוריות הפנימית האמיתית, בנטילת הברכות המיועדות לעשיו מפי יצחק, והעברתם ליעקב. שכן יצחק בתומו רואה את החיצוניות הנאה של עשיו, ונושא קל וחומר על הפנימיות. על כן הוא חפץ לברכו ברכות השדה, נחלת עולם הזה בהרחבה, כיאות למי שיקרא בשם ד' לכל האומות. אך יעקב שהוא לא רק תם אלא גם "אחיו ברמאות" בעת הצורך, מזהה את השקר ומשתמש בכלי השקר שלרשותו להעמיד את האמת ולתמֵם את החוץ עם הפנים. לגאול את הרעיונות שנפלו למחשכים ומתחללים בראש כל חוצות, ולהפיץ בעולם אמונה וקרבת ד' באמת, לא ארשת מתחסדת וצבועה של "קודש" מדומה, כאשר הפנים רע ומושחת.
ויצחק הבין זאת. אימתי? לכשהריח את ריח בגדיו ומישש את אדרת השער על חלקת ידיו.
"ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'" לכאורה יצחק מאפשר בקלות רבה מידי לרמותו. אם אינך רואה, על מה עליך לסמוך יותר? על משמע אזניים או על מישוש היד? ברור לכל חושב ש"טביעות העין" של שמיעת הקול חזקה יותר. אלא שיצחק בהפגשו עם יעקב בכל תומתו, חש את האחדות נפלאה של הקול הפנימי והידיים החיצוניות. לשמע קולו המתוק של יעקב, ידע לפתע כמה רחוק היה הקול השני, הצד אותו תמיד בחלקת לשון. "איך נחפשו עשיו, נבע מצפוניו" הוא הבין שבעצם שערו של שעיר אינו אלא אדרת חיצונית העשויה לשם כחש, ודווקא כאשר היא עוטפת את יעקב הריהי הולמתו ומשלימה את הפנים שכה עמל על תיקונו.
ודווקא מריח הבגדים המעלה בזכרון רוח קדשו את הבוגדים מבני בניו, מתייצב לפניו יעקב בנו בכל יפעתו. שהרי אפילו אותם רשעים שנואים כיקום איש צרורות וכיוסף משיתא (עיין מדרש רבה בראשית ס"ה, כ"ב), באיזו קלות הם משילים מעליהם את רשעתם כאדם המסיר בגדו מעליו. כמה חיצונית היא לעומת עצמיותם הטובה, אינה נחשבת אלא לבגידה, בגידה באמיתת הוויתם הנפלאה. וכאותו רשע שכופין אותו לרצות לתת גט כרצון חכמים על- ידי הכאה וייסורים, עד שיאמר רוצה אני. מעט ייסורים, והנה נחשף ונתגלה רצונו הפנימי, האמיתי.
חשיפת החיצוניות השקרית, שאינה אלא כסות כחש, היא מכת המחץ להעמדת הפנים. ונמצא שדווקא "מבצע ההונאה הגדול", תרגיל ההטעיה של יעקב, המציג את החיצוניות כעלולת- הטעיה, ככושלת ובלתי בתור אמצעי זיהוי, הוא החושף את השקרן המתחזה, מסיר את מסיכת הכחש ומגלה את פרצופו האמיתי, ומעמיד גם את יצחק על האמת.
תתן אמת ליעקב- גם ברוך יהיה!