א.     באופן פשוט מצוה זו משמשת כסייג מפני חילול שבת. יש להמנע מעשיית מלאכה בטרם יחשיך היום, שמא יבואו להמשך בה אל תוך השבת. (וכפי שמצאנו שהיו תקיעות מיוחדות בערב שבת סמוך לחשיכה- ראה גמרא שבת סוף פ"ב). "ומוטל על כל אדם להזהיר בני ביתו על תוספת שבת, ובייחוד בימים הקצרים של ימות החורף..." (יסוד ושורש העבודה).

ב.     אמנם, ישנה משמעות נוספת למצות התוספת. בפיוט המושר בסעודת ליל שבת אנו אומרים: "דורשי ד' זרע אברהם אוהבו, המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא, שמחים לשומרו ולערב ערובו, זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". ה"ממהרים לבוא" ומוסיפים מהחול על הקודש הינם "זרע אברהם אוהבו". אותה "אהבה המקלקלת את השורה" אצל אברהם שהשכים לקיים מצות בוראו, מתגלה בבנים המזדרזים להכניס את השבת.  אנחנו יוצאים לקראת השבת ומקבלים אותה. התשוקה אל הקודש מביאה אותנו להזדרז ולהקדים. והרי כך נקראת התפילה בליל- שבת: "קבלת שבת", וכדברי ר' חנינא בגמרא: "בואו ומצא לקראת שבת כלה מלכתא" (עי' גמ' שבת קי"ט/ ב"ק לב', ובשו"ע רס"ב).

ג.      ומתוך שתי ההבנות הללו אנו מציצים את ההבנה השלישית החבויה בסוד התוספת, והיא סוד עילוי החול אל הקודש.  נאמר בדברי חז"ל: "כל המוסיף- מוסיפין לו נפש יתירה בשבת, וכל הגורע- גורעין לו ח"ו". ועוד נאמר- "אם נשמתו בגיהנם ביום ו', בעת שהיה רגיל לשבות באותה שעה מוציאין אותו מגיהנם, ואם הוסיף לאחר מאחרין אותו שלא להכניסו" (ראה בפ' יסוד ושורש העבודה). כשאדם מוסיף מחול על הקודש ומקבל על עצמו את קדושת השבת- חלה עליו הקדושה ממרום, ובאמת הוא שרוי בתוך קדושת השבת. הקודש יכול להתפשט גם לתוככי ימי החול, וסוד זה מקופל בתוך מצות התוספת, בנקודה ראשיתית ויסודית. אמנם, לא כל השבוע יכול להיהפך לשבת, כי טרם הגענו ל"יום שכולו שבת", אבל יסוד העילוי נמצא כבר כעת. כי באמת, גם ימי המעשה- "אף שהם ימי חול, ממקום קדוש באו" (של"ה), "וקדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד' יום יום, והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת... ובקדושת הימים טובים..." (אורות- הקודש). 

הקודש חבוי בכל, וגם בימי החול- עולם העשיה- מסתתר אור ד'. אמנם, הוא חבוי, ואי אפשר לנו בעולם הזה במדרגתו הנוכחית לעשות החול קודש. זה יהיה חילול הקודש (במקום קידוש החול). ההבחנה הברורה נותרה בעינה- יש קודש ויש חול. אך אנו יודעים, שבסתר המדרגה שורה הקדושה בכל, וידיעה זו היא היסוד לאמונה בתיקון ועילוי העולם. גם כעת החול איננו באמת מנותק מהקודש.

רק מתוך אמונה והכרה זו אנחנו יכולים לפעול ולקדש את ימי החול, לשאוף להרימם אל התאמתם לחיי הקודש. אמונה זו מסתתרת בתוספת השבת. ברגעים הקטנים והבודדים הללו אנחנו מציינים את הסוד הגדול, שהקודש איננו כבול במיצרי הזמן והמקום, ומצד עצמו הוא שרוי בכל ומאיר את הכל. הכל תלוי בנו, בהכנתנו, בהיותנו כלים ראויים לתהליך העילוי. רגעים אלו כ"כ קטנים בכמותם, וגדולים ויקרים באיכותם.

רמז למצות הוספת שבת רמזו חז"ל במכילתא: "זכור ושמור- זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש בין מלפניו בין מלאחריו". לפי רמז זה, מצות התוספת נמסרה במתן תורה, בעשרת הדברות. זאת, למרות שמצות השבת עצמה ניתנה כבר קודם לכן, במרה. עמד על כך בעל "מטיב- נגן" (הובא בסידור אוצר התפילות): "ואף שכבר נצטוו על השבת במרה, אבל תוספת שבת לא נרמז עד עשרת הדברות". אולי גם רמז זה קשור לדברינו. תוספת שבת קשורה לנתינת התורה. לפני שנתינה תורה, א"א היה לדבר על תוספת שבת. התורה היא המורה דרך, הוראת הדרך לעילוי החיים וקידושם. קודם לכן, הקודש איננו יכול להחיל את עצמו בחול. השבת איננה יכולה להתפשט על ימי המעשה. רק מתוך התורה, המורה לנו את דבר ד' בכל מצב ומצב, וחודרת עד לתוככי ימי החולין וענייניהם- רק מתוך הארה זו, יכול להתפתח מהלך של תיקון עולם, של הארת ימי החול המשיח צומח רק מתוך משה. תורה ניתנה בשבת, והיא מאירה לנו את אורה באור חדש, אור יקרות.    

שבת- שלום!