פעמיים קורין את "שמע" בפרשיותינו אלו.
ראשונה, בהפגש יעקב עם בנו האהוב, שנעדר ממנו עשרים ושתיים שנה. רגע הפגישה, אליו צופיות כל העיניים בהתרגשות, עליו חלמו האב ובנו בציפיה כה ארוכה, אינו נראה כפי שהיינו מתארים לנו. "וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד". "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע" (רש"י). דוקא ברגע זה של תחיה, של התעוררות לחיים אחרי שנות דעיכה ארוכות, חוזר יעקב אל שורש החיים. "ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם- סבור הייתי למות שתי מיתות, שנסלקה שכינה ממני והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך. עכשיו שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת", ובאותו רגע, בו שב ונדלק ניצוץ החיים, מברר יעקב את מקורם, את יסוד מציאותם, את הסיבה שלשמה נועדו כל חייו. הדבקות בד' א-לקים והמלכתו בעולם הזה היא החיים: ןואתם הדבקים בד' א-לקיכם- חיים.
מורכבת יותר היא קריאת שמע המופיעה בפגישת הפרידה בין ישראל סבא לשנים עשר בניו: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו על ישראל אביכם". חוזרת ונשנית התביעה לאיסוף, התקבצות, שמיעה והקשבה.
כשמגיעה שעתו של ישראל סבא להסתלק מן העולם ולצות על החיים הנשארים כאן בעולם, נדרש בירור רציני ונוקב זה. מהיכן נובעים החיים? האם בתוך החיים בריבוי גווניהם והופעותיהם קיים האחד הפנימי, או שמא בריבוי הצורות והאופיים, נשתכחה אותה מגמה אחת ויחידה, ומכאן ילך איש לאהלו?
ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין. ביקש לדבר על היום בו יהא ד' אחד ושמו אחד, היום בו יתברר ערכם של כל הזרמים, הגוונים והדעות, כיצד סייעה כל דרך להתגלות השלמות האחת, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי שמץ פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכאבי שיצא ממנו עשיו". לא כל הדעות שייכות לאותה אחדות הרמונית. ישנן דעות ודרכים שחובה לזרותן הלאה. הרשע והשקר לא יוכלו להיכנס במחנה ישראל.
"אמרו לו בניו:שמע ישראל,ד' אלוקינו, ד' אחד- כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד". אכן, כל אחד מאיתנו נדרש להגברת השמיעה הפנימית, כדי לחשוף את חלקו האמיתי באחדות הופעת שם ד' אחד. שמע ישראל אבינו, כי משמיעתך אנו שומעים. מהיותך כולל כל האמת, כל הדעות, כל התכונות הטובות, נמשכת יכולת ההתמזגות של כולנו, בריבוי נטיותינו. ואף שאצלך כלולים כל אלו באדם אחד, ואצלנו מסובכים הדברים יותר, כי כבר מדובר בציבור שרבים בו הגוונים והמדרגות- צדיקים, בינוניים ורשעים. אף שאנו כבר אומרים ד' א-לקינו בלשון רבים, אף על פי כן כשם שאין בליבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד.
"פתח ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" עתה רואה אני בכם בני התגלות מלכות ד' בעולם.
אנו איננו יעקב. איננו רואים זאת. לעיתים ריבוי הדעות והזרמים, והויכוח המר הניטש ביניהם, כמו גם ריבוי מדרגות האמונה ומידת יראת השמים בישראל, גורמים לנו לפקפק בעצם היותינו עם קרוביו של ד'. לפקפק במידת הקיומיות של הדבקות הא-לקית בחיי עמנו. עשויים אנו לדמות חלילה, שיש גם מטבע חילונית לחיי עמנו, שככל העמים גם לנו רצון חיים לאומי אנושי פשוט. איננו מוצאים בתוכנו אומץ מוסרי להכריז בפה מלא ובקול רם כישראל אבינו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" . אולם סמוכים אנו בכוחו של זקן שאמרו. ואותה הבטחה חגיגית שהבטחנו לו אז, בהפרדנו ממנו, אנו אוחזים בה גם עתה. ואף אם נעיז להכריז בקול רם, נחזור על מילותיו בלחישה, שיש בה ודאות פנימית: עתידים הדברים להתגלות בעולם, כשם שהם כבר עתה חיים וקיימים בסתר.
ואתם, הדבקים בד' א-לקיכם- חיים! כולכם! היום!