שתי פעולות מקרית דואג יעקב לפעול בטרם פטירתו מהעולם. האחת-השבעת יוסף שיקבור אותו בארץ ישראל, "אל נא תקברני במצרים". והשנייה-ברכות השבטים, "התקבצו ושמעו בני יעקב". לפני שנפרד האב מהבנים הוא דואג למסור שני מסרים עקריים, לקראת שתי תקופות מרכזיות בעם ישראל לדורותיו-הגלות והגאולה. יעקב יודע שעם ישראל יורד כעת לגלות, והוא יודע שלכל תקופה דרישות משלה ועבודה מיוחדת משלה.
דבר זה נרמז לו בפרשה הקודמת: "ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה, ויאמר יעקב יעקב...", ובהמשך: "אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה...". מקריאה זו של הקב"ה אל ישראל-"יעקב יעקב", למדו חז"ל (גמ' ברכות יב') שהשם "יעקב" לא התבטל אל משמש כטפל לשם "ישראל". (שלא כ"אברם" שהתבטל לגמרי). יש תפקיד לשתי השמות - יעקב וישראל, שתי בחינות שלכל אחת ייחוד משלה, וזמן משלה.
יעקב-המתמודד, הנאבק, השומר על הזהות העצמית. בזמן הגלות, כשאי אפשר להוציא אל הפועל את חיינו. יש צורך ב"שמירת הגחלת", בעמדה עיקשת ולא מתפעלת מהחוץ, מהרוחות הזרות למיניהן. כהכנה לגלות מבקש יעקב מיוסף - "אל נא תקברני במצרים", הקבורה תהיה בארץ ישראל. "מקום הקבע" שלנו איננו כאן, בגלות. לא לכאן אנחנו שייכים. אנחנו שייכים למקומנו הייחודי, הטבעי המתאים לנו, לארץ ישראל. תודעת הארעיות שבגלות עומדת לעם ישראל למשמר על זהותו ועצמיותו. הקביעות שלנו היא בארץ ישראל. רק מכח תודעה זו ניתן לשמור על העמדה, על הייחודיות, ורק מכחה יכולים לשוב ולהבנות מחדש. וכ"מעשה אבות סימן לבנים", ידועים הסיפורים הרבים על יהודים שביקשו להיקבר בארץ ישראל, כרוצים לומר- זהו ביתנו האמיתי, הקבוע, הטבעי, לשם אנחנו נקשרים.
על גבי פעולה זו באה הקומה השנייה, "ישראל". שררה, ביטחון, הנהגה. החיים מתגלים ויוצאים אל הפועל. לעומת תנועת ההתכנסות שביעקב, מופיעה תנועת התפשטות בשם ישראל. כשהחיים מביעים את עצמם, הם חייבים להתפרט, לגלות גוונים וצדדים שונים. הנקודה העצמית המהותית באה כעת "לתקן עולם". להאיר כל זוית וכל כישרון. יב' השבטים מקפלים בתוכם התפשטות יסודית לצדדי המציאות השונים,שמכוחה מקבלים כל פרטי המציאות את מקומם ותפקידם הכללי של השראת שכינה וגילוי כבוד ד' בעולם.
"כשהחיים פורחים, כשיש להם גילויי היצירה והמדע הראויים, אי אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק על פי מטבע אחת וסגנון אחד". החיים מחייבים חופש של יצירה, המתפשטת למרחבים.
"אבל כל זה הוא כשיש להם, עם היצירה והמדע החופשיים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב האלוקי המונח בטבע נשמתה". (אורות עמ' נב'). המרחב והגיוון צריכים להיות יונקים מהנקודה האחת השורשית של רוח האומה, המיוחדת והמקורית לנו.
שם יעקב לא נעקר ממקומו, הוא נשאר וממשיך. העבודה של הגלות מהוה גרעין, שעל בסיסו ומכוחו מופיעה הארת הגלות. וגם כשצועדים בצעדי הגאולה, והחיים הולכים ומתפשטים, הכשרונות גדלים, הצדדים מתרבים, הגוונים מתחדדים (ועמם המחלוקות והפלגים) – בתוך כל אלה עלינו לשמור על "שם יעקב" שבנו, על ייחודנו, על מהותנו כעם, על יסודות אמונתנו, טוהר חיינו, תום דרכנו, קדושת מעשינו.
שתי עבודות אלה, רצוא ושוב, חייבות ללוות אותנו כשאנו פועלים בדורות של גאולה. אנו מוכרחים לסלול דרכים, לפתוח מחשבות, לשכלל, להוביל מהלכים שיאירו וידריכו בתחומים נוספים. אל לנו לעמוד על מקומנו, עלינו לעמול להאיר ולהפיץ. ויחד עם זאת, בכל פעולה ודרך, משמרת הקודש תהיה ניצבת איתנה, לבחון ולזכך, לברר כל דרך נסללת, כל מהלך שמתחדש – מתוך תורה, מתוך מבט פנימי, מקורי, שורשי ומתאים לטהרתנו הייחודית. יעקב וישראל.