זריזותו של אברהם אבינו עולה מפסוקי פרשתנו כמה פעמים:
בהכנסת האורחים- "וירץ לקראתם", "וימהר אברהם", ואל הבקר רץ אברהם".
ובהליכה לעקידה- "וישכם אברהם בבוקר- נזדרז למצוה" (רש"י). כמו כן, ביטוי ההשכמה מוזכר עוד פעמים: "וישכם אברהם בבוקר" להשקיף על פני סדום (יט', כז'), "וישכם אברהם בבוקר" לשלח את הגר (כא', יד').
תכונת הזריזות קשורה במאמר מפורסם נוסף שנדרש על השכמת אברהם להליכה לעקידה:
"אהבה מקלקלת את השורה". כי- "מי שעושה מעשיו בזריזות, בזה הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו,...כי הזריזות תלויה בלב האדם..." (ארחות- צדיקים).
הזריזות היא תולדת האהבה. האהבה היא קשר שמסוגל לדלג ולעקוף עיכובים שונים. יש הרבה סיבות לעיכובים בחיים. המציאות היא אכן מורכבת. כל עשיה גוררת אחריה השלכות של כמה וכמה גורמים. ההתעכבות היא לכאורה נכונה ומוצדקת. צריך "להתחשב" בכל הצדדים, לתת מקום לכל הגורמים, ומניין תבוא הזריזות.
אכן, "אהבה מקלקלת את השורה". יש כאן מעין "קלקול" של החשבון ההגיוני הפשוט. אך "קלקול" זה הוא למעשה תיקון גדול. התיקון הוא בהעמדת כל נושא בחיים על מקומו וחשיבותו. יש דברים שסובלים דיחוי, ויש דברים שאינם סובלים. ככל שדבר יותר הכרחי, קיומי, מהותי עבורנו, כך לא נוכל להרשות לעצמנו להתעכב בביצועו. אהבת ד' ואהבת הטוב, שבשורשם- אהבה אחת הן, צריכות להיות הנושא הקיומי ביותר אצלנו, כשאנחנו נדרשים ליישמן, להגשימן במעשה, הנטייה הראשונית היא- הנני, מיד, כאן ועכשיו. מבחינתנו אין דבר שקודם לכך. שאר העניינים יסודרו לפי חשיבותם וערכם, אך הדבר הראשון הוא הדבקות ברצון ד' ובציוויו. יתכן שיתגלו עיכובים, שנדרש להתמודד, שיהיה צורך בשלבים מודרגים של עשיה, קליטה ועיכול, אך נקודת המוצא לכל היא האהבה שאינה יודעת חשבונות, שהיא מלאה להט פנימי נשמתי, מעבר לכל הסברה ולהט אנושיים, זו הזריזות.
אמנם, זריזות איננה פזיזות יתרה וחוסר דעת: "אף על פי שהזריזות טובה מאד, יזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מדי, כי הרוכב במהירות הוא קרוב להכשל, וכן מי שהוא רץ במהירות הוא נופל, ולא יתכן לתקן מעשה מתוקן בבהלה, אבל במתון יתקנו. וכן אמרו רבותינו: "הוו מתונים בדין", והזריזות- שיהא נעור ליבו ויקיץ מחשבותיו ויקלו אבריו למלאכתו, אך לא ימהר בשום עניין. וכל אלו העניינים צריכים חכמה גדולה, מתי ימהר ומתי יאחר" (ארחות צדיקים). העשיה והלימוד מחייבים דעת, כובד ראש, שימת לב לפרטים, עיכול והפנמה, "וידעת היום והשבות אל לבבך". כאן נצרך זמן. אף התורה עצמה נמסרה עם הפסק שבין פרשיה לפרשיה. המוגבלות שלנו דורשת התמקדות בשלבים, בבחינות השונות, בגווני הגילויים. אי אפשר לנו לקולטם כאחד. לשם כך יש צורך בזמן, במתינות.
אך לפני הכל, קודם לשלבי העיכול, בוערות בתוכנו המוכנות והצמאון, אהבה עזה יוקדת, שהיא עומדת נכון לכל אשר תדרש, ללא שיהוי וללא עיכוב. ואהבה זו משפיעה על תכונת הליכתנו, גם בתוך שלבי הקליטה וההתבוננות המודרגים. הנפש נשארת תוססת, אין שחיקה ועייפות. הכל חי, ערני ושוקק, והזריזות ספוגה בכל צעד ושעל.
"וקווי ד' יחליפו כח... ילכו ולא ייעפו, ירוצו ולא ייגעו".