ללא ספק יוסף עסוק בסוגיות הכי חשובות לחברה האנושית באותו הדור, ואף לכול הדורות, שהרי ירידת יעקב למצרים היא לא ענין משפחתי פרטי, אלא הבאת המשפחה הזו לרחם המיועד להתהוותה לעם נצח, לטוב לה ולעולם כולו.
 
אלא שבדברי חז"ל[1] מובאת טעות במהלך אחד של יוסף. יוסף "הנהיג עצמו ברבנות" כששמע את יהודה אומר בתוך דבריו  את הביטוי "עבדך אבינו" שתק, ובזאת קיצר את שנותיו וימיו, שהרי אף על פי שהיה מהקטנים בבני יעקב, היה הראשון בכולם למות. 

מסביר הרב שהנדון כאן הוא סוג של "מחלה" העלולה ואף תוקפת דווקא את הרציניים שבבני האדם, האידאליסטיים, אלו העסוקים באמת ובכנות בסוגיות החמורות ביותר בעלות המשמעות היותר גדולה להם ולכלל, ובעצם בבעיה העלולה ללוות כל אדם שעסוק במשהו חשוב, חשוב באמת. לעיתים, מרוב שהאישיות כולה עסוקה במעשים גדולים, והנפש נישאת אל על, הדברים הקטנים והבסיסיים נשכחים מלב, אין די זמן ופנאי אליהם, הכול חשוב מדי והאור הגדול מסנוור את העסוק בו מלהבחין ובוודאי מלתת להם מענה ראוי. אלא שהזנחה, גם אם לא במודע, אולי לא ניכרת מיד בשלבים הראשונים, אבל  היא בהחלט לא נעלמת אלא אדרבא, הולכת ומצטברת, הולכת ונערמת טיפה אחרי טיפה, עד שהיא יוצרת מסה קריטית, וממילא בתהליך של "אור חוזר" היא מהווה מעתה גורם שלעיתים מאט את ההתקדמות בתחומים ה"חשובים" ולעיתים אף עוצרת אותם לגמרי, "מקצרת ימיו של אדם" ממש, בין אם זה במישורים הפיזיים ובין אם זה בממדים הערכיים רוחניים בהם הוא עסק עד כה.
 
על האדם השלם, גדול ככול שיהיה, ודווקא גדול ככול שהוא, שלא להזניח כלום, הכול חשוב, גם אם לא באותה המידה, שהרי "אין לך דבר שאין לו מקום". אל לו להתעלם לא מהגדול ואף לא מהקטן, זוהי שלמותו, נתינת תשומת הלב הראויה לכול תחום, לכול ממד וצורך, גם אם לפי מדרגתו הוא נראה לכאורה לגמרי זניח, או חמור מכך, מיותר.
 
נקודה למחשבה. האם ומתי קרה לך שהיית בבחינת גדול? כיצד התייחסת באותה השעה לדבר ה"קטן"? האם נכשלת כאן בדברי תורה? כיצד תיקנת דרכך?
 

--------------------------------------------------------------------------------

[1] בגמרא ברכות פרק ט דף נ"ה, ודברינו לקוחים מעין איה שם פיסקה כ"ה.