אחד מרגעי הדרמה היותר גדולים בסיפור על יוסף ואחיו הוא אותה הסיטואציה של "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני…". אנו כמובן לא באים ללמוד דרמה ולנתח ניתוחים פלסטיים נפשיים את אבותינו הקדושים, שכן לא זהו מה שבאה התורה לספר לנו, וחטטנות יהירה שלנו בהם היא טעות הרסנית.
כשמתבוננים בדברים של יהודה ליוסף מתעוררת פליאה גדולה מאוד, מה יש בהם שהביא לידי כך ש"לא יכול יוסף להתאפק", שכן לכאורה אין בהם שום חידוש, ויהודה פשוט מגולל שוב את הסיפור. ואם תאמר שיש כאן הודאה על האמת ולקיחת אחריות, שזה בוודאי נכון, אז מדוע לא התגלה יוסף לאחיו כששמע אותם אומרים עוד קודם לכן את המילים המפורשות "אבל אשמים אנחנו"?
ואולי ניתן ללמוד מכאן מהי משמעותה של לקיחת אחריות אמתית. "אשמים אנחנו" היא כמובן מדרגה גבוהה, הפסקת ההתכסות מאחורי הצטדקות שקרית, שכן רוב צרות האדם באות לו מחמתו, מרשלנות פושעת במודע או שלא. אבל בכול זאת, יש כאן גם קצת התחמקות, שכן "אשמים אנחנו", וכול אחד לוקח על עצמו רק חלק, שמן הסתם הוא קטן באופן יחסי לחלקם של כל השאר, ועדיין מטיל את רוב האשמה על השאר, וממילא גם לא נכון לשאת במלוא המשמעות התוצאות, או חמור מכך, רואה את עצמו ממש בסדר גמור מצד עצמו, ורק מכוח מה שהוא מחובר אל הכלל, אל האחרים, הוא נושא גם כן באשמה, ומוכן לקחת חלק.
ויהודה, הוא לא כזה! כדרכו של חוזר בתשובה אמתי וגדול, הוא בוחר ומתעלה אל המקום היותר גבוה שיש. יהודה אומר "בי אדני", די למבט הקודם, אני ורק אני, בי בלבד נמצא האשם, אני לוקח על עצמי את כל ומלא האחריות לסיטואציה המביכה והנראית בלתי פתירה הזו, אין לי שותפים בזה ומבחינתי את הכול אני מוכן לשאת על כתפי. המבט שלא עוצר בחצי המהלך, בגרות והבנה שבאמת הכול תלוי בי, אין תירוצים וגם לא איזו התחבאות מאחורי האחרים או הכלל.
מתוך כך, הגעה אל הערבות האולטימטיבית, "ישב נא עבדך…" שהרי בסופו של יום "איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי". אני לא יודע איך לפתור את המצב, אבל זאת אני יודע, שאין דרך אחרת לחזור על אותה הטעות הנוראה אותה כבר טעיתי.
מול עמדה של חוזר בתשובה שכזו, ממילא "לא יכול" ולא לגיטימי יותר מצד יוסף "להתאפק" ולו רק לרגע אחד קטן. אחריות, ערבות ומתוך כך האחווה.
נקודה למחשבה. האם נאלצת או לחלופין זכית לעמוד בסיטואציה של תלמיד ליהודה? להיות ולפעול ב"יהודי" אמתי? לאן הגעת מתוך כך?