"אל תאמר אשלמה רע, קוה לד' ויושע לך". (משלי, כ', כב').
"אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו... אם גנב לך אל תגנוב לו. ואם העיד עדות שקר עליך- אל תעיד עליו שקר" (ספר חסידים).
"כי אין זה מדרך איש אמונים, כי לא יחפוץ בעשיית הרע, אך תקוה אל ד' והוא יושיעך..."(רלב"ג).
שלמה המלך בא לשלול אינסטינקט טבעי שעלול להתעורר אצל האדם, להשיב רעה תחת רעה. אין זו הדרך של "איש אמונים". האמונה משחררת את האדם מהנטייה השלילית והבוסרית הזו. "קוה לד' וישיע לך".ראשית, האמונה כי הכל מיד ד', ואת הכל מסובבת ההשגחה העליונה לטובה, מעמידה את ההסתכלות על האירוע באור אחר. מי שעשה את הרעה- זו כבר "בעיה שלו", ובודאי שחשבונו של מקום יעמיד אותו לדין, כמו על כל פרט ופרט בחיינו. מבחינת האדם שנפגע מהרעה- אין זאת הסוגיה. הסוגיה היא "קוה לד'", להאמין ולהתבונן מה חפץ ד', ולשם מה נעשה עמו הדבר. הרצון לנקום במי שעשה את הרעה איננו נושא שמעסיק את האדם המאמין. הנושא הוא האדם מול קונו.
ובכלל, וכי הנקמה תעזור. האם שילום רעה תחת רעה יתקן וישנה את המציאות שקרתה. עשיית רע נוסף לא תעזור ולא תועיל. אלא רק תקלקל עוד. כעת יהיה עוד אדם פגוע, עוד רע במציאות., איש האמונים" חפץ להרבות בטוב ולא ברע. אין לו עניין שהיה עוד רע ועוד חסרון. (כמובן, שפעמיים יש יש קולים חינוכיים, במי שיש לו אחריות חינוכית אך לא לכל אחד יש "אחריות" לחנך את חברו...).
גבורה גדולה נדרשת בשעת מעשה. לא להגיב, לא להשיב רעה. לא לפעול מתוך רגשות ראשוניים לא מושכלים. והגבורה מקבלת את כוחה מהאמונה- מההכרה. ככל שהתודעה האמונית ביחס לחיים יותר חודרת ויותר מופנמת לאדם- כך הגבורה תעמוד לו לשלוט על האינסטינקט הבוסרי ולהוביל את הנהגת החיים האמיתית, המוסיפה טוב ותיקון. ובמעלה העליונה של האדם, מגיע הוא אל השחרור מיצר הנקמנות. כל כך בהיר וחודר בתוכו הרגש העמוק של הוספת טוב, והאמונה בהשגחה העליונה, עד שנושא הנקמנות איננו מתעורר אצלו כלל.
"ויעש להם משתה ויאכלו וישתו... שהרי באמת- אל תאמר אשלמה רע...".
ולאחר שיוסף אסר את שמעון לעיני האחים – "כיון יצאו- הוציאו. והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו... שהרי נאמר אל תאמר אשלמה רע" (מדרש לבראשית).
גבורתו ואצילותו של יוסף מתגלים לנגד עיננו בפרשת השבוע. "ועתה, אל תעצבו ואל יהי בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". זהו המבט של "איש האמונים". "וישלחני אלוקים לפניכם...".
ובסוף החומש, למרות חשש של האחים שיוסף "השיב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו"- יוסף בוכה: התחת אלוקים אני, אלוקים חשבה לטובה...
מרובים הם הסיפורים על גדולי ישראל שלא השיבו רעה תחת רעה, אלא אדרבא הקפידו להיטיב ולעזור לאלה שגמלום רעה (ראה לדוגמא בסיפור על עזרתו של הרב קוק למתנגדיו החריפים). אצילות זו נדרשת מכל אחד מאיתנו. וככל שנהיה "איש אמונים"- מלאים באמונה בד' ובטובו- כך ממילא נוכל לדבוק בדרכם של יוסף ושל הצדיקים.