"מזמור שיר ליום השבת". המזמור, שיוחד בפסוקו הראשון ליום השבת, איננו מזכיר את השבת כלל בהמשכו. אלא שמזמור זה מדבר "בעניין העולם הבא, שהוא יום שכולו שבת" (רש"י). מכיון ש"יום השבת הוא עדות על ההנהגה ההשגחיית, ושהעולם לא נמסר אל הטבע והמקרה- לכן נתיסד שיר זה ליום השבת" (מלבי"ם).
א"כ, מזמור זה הוא כולו שבת. באמירתו אנו מתרוממים למבט- על, מבט של שבת. אין זה מבט שצומח מתוך המאורעות, מתוך קשיי הזמן ותהיותיו. אנו כאילו מדלגים אל עתיד נכסף, וממנו מביטים על הכל. "ואתה מרום לעולם ד'".
"בעבור נשמת המשכיל בששת ימי המעשה מתבודדת בעסקי העולם, על כן היא מתבודדת בשבת להבין מעשה השם ונפלאותיו" (ראב"ע). וההתבוננות במעשה השם ונפלאותיו היא התבוננות של עתיד, לא של הווה.
העתיד מתייחד בעיקר בהודאה. "ואמרת ביום ההוא אודך ד' כי אנפת בי...". ואמרו הושיענו אלוקי ישענו, וקבצנו והצילנו מן הגוים, להודות לשם קדשך, להשתבח בתהילתך": "להורות, כי בזמן שאנו בגלות... אנו מתפללים לאל שיושיענו מכל צרותינו, אבל כשיקבץ אותנו ויצילנו מן הגוים, אז לא תהיה תפילתנו אלא שבחים והודאות לאל יתברך... כי לא יארע לנו שום נזק וצער,.. אלא נשבח ונעריץ אותו ונודה לשמו כמו שהמלאכים עושים שמקדישים ומעריצים..." (בית- אלוקים למבי"ט).
ועל- כן, כשאנחנו נכנסים לתודעה של שבת, שהיא המסמנת את "יום שכולו שבת", את העתיד המתוקן, ממילא מתפרצים המילים- "טוב להודות לד'". ההודאה היא ההשגה הבהירה, ההכרה המבחינה כיצד השגחת ד' חופפת על כל ברואיו. ההשגה משתכללת בכל הבנה נוספת, המצרפת עוד ועוד פרטים אל חשבון ההשגחה האלוקית, ועם כל צירוף כזה מתגדלת ומתוספת ההודאה.
ולעתיד לבוא, ה"פסיפס" ילך ויושלם, המאורעות יובנו ותכליתן תובהר, ובמבט לאחור נכיר ונתבונן בכל פרט ופרט, ודרכם נכיר יותר ויותר את טוב ד' וגודלו. ההודאה תהיה דבקות מתעלה. הכרה ביד ד' בעוד ועוד חלקי ההיסטוריה והמצוות בכללה.
מחשבת ד' העמוקה, שהכסילים לא יוכלו להבינה, תתגלה לעינינו, ונכיר ונודה: טוב ד' לכל, ורחמיו על כל מעשיו.
המבט של שבת זהו מבט של ודאות, של רוממות. איננו מוצאים את המציאות הקטועה, זו העכשוית הניצבת לנגד עיני החוש שלנו. בשבת אפשר לחשוב מחשבות ארוכות. מחשבות אלו נצמדות לתוכן הרוחני של הבריאה. ומצד הסדר הרוחני של הבריאה אין שבר ואין בלבול, ואין סטיה מהדרך. כל אלה נראים לעיניים מוגבלות. כל שבר מוציא אותנו מצורת חיים מוגבלת, שדמיינו שנהיה בה שקטים ושלוים. המעברים שלנו הם השברים, המוציאים אותנו ממקום למקום. אבל מצד האמת של המציאות, מצד חכמת ד' שמחוללת את סדר הנהגת המציאות כולה- מצידה אין שום ערפל, שום שבירה, הכל מתוכנן והכל בנוי, מדרגה על גבי מדרגה, שלב אחר שלב.
במבט פנימי נסתר זה, מבט של "ואתה מרום לעולם ד'", איננו נבהלים מקשיי הזמן, מפועלי האון המציצים. אנחנו יודעים שהצצה זו אין בה אחיזה באמיתת המציאות, וכי "יתפרדו כל פועלי און". האמת הארוכה היא האמת נצחית, גם אם פירותיה אינם נראים לעין לפי שעה. "צדיק כתמר יפרח- מה התמר צילה רחוק ממנה אף צדיקים שכרם רחוק מהן..." (עיין במדרש שוחר- טוב). הצדקות היא יציבה, כתמר וכארז. החוסן האמיתי של החיים- בה הוא מצוי. הצדיקים לעולם קיימים, כתמר והארז החסונים. וקיומם איננו רק הישרדות ועמידה במקום, אלא פריחה ושגשוג מתמיד. "שתולים בבית ד', בחצרות אלוקינו- יפריחו".
השיבה- הזקנה, המלאה רעננות של חיים, תלמד אותנו מתוך המבט הארוך- "להגיד כי ישר ד', צורי, ולא עולתה בו".