תפילת ערבית / הרב עקיבא קשתיאל (תש"ע)
יעקב תיקן תפילת ערבית. "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש". יעקב יוצא לנדודיו, יוצא מהמקום המתאים לו, מהסביבה הטבעית לאופיו הרוחני, ונכנס לתוך מציאות סבוכה, מורכבת, שהכוחות הפועלים בה אינם תמימים וישרים כמותו. שנים רבות הוא הולך לגור בבית לבן, בתוך תרבות של עבודה זרה, צרות עין ונהנתנות. בתוך כל החושך הזה יעקב מתקן תפילת ערבית.
כשיש חושך, והמציאות איננה מסייעת ומעודדת, יש צורך שמירה. "השכיבנו וכו' והגן בעדנו...והסר מעלנו..ושמור צאתנו ובואנו...שומר עמו ישראל לעד". וגם ליעקב נאמר:"ושמרתיך בכל אשר תלך, כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי את אשר דיברתי לך". השמירה היא מעין בועה, סגורה ובטוחה, "סוכת שלומך", "כי יצפינני בסוכה ביום רעה".

יש מקור ליציבות ולבטחון, גם כשהסביבה משדרת הפוך. יש מציאות עמוקה יותר ואיתנה יותר מהמציאות שבחוץ. שם החוסן הפנימי, הודאות המוחלטת. זהו הקשר אל ריבונו של עולם. האדם איננו רק הסך של המאורעות אותו הוא עובר, האדם איננו רק "תבנית נוף מולדתו". בודאי שהסביבה מהוה גורם משמעותי, בודאי שלאופיה של החברה יש משמעות רבה והשפעה גדולה מאוד על עיצוב אופיו של האדם, אבל לא משם האדם מתחיל.
" אני" מתחיל מתוכי, מנפשי פנימה, רצונותיה, מידותיה ונטיותיה, עד לשאיפותיה ומחשבותיה הכמוסות והנסתרות. ובפנים- בתוככי הנפש-שם נמצא סוד הקשר העמוק והאיתן אל מקור החיים, אל בורא כל, אל אמיתת המציאות כולה. ההתכנסות שבתפילת ערבית אמורה לעורר בנו את תודעת "האני" האמיתי שלנו, ה"אני" של הלילה. הוא איננו עסוק כל כך בעשייה ובפעילות חיצונית, כמו ה"אני" של היום. הוא מתבודד, מתוודע לעצמו, מתבונן בגדלות ד' ובחכמתו המופלאה, בהשגחתו ובגילויו-הגלויים והנסתרים. הוא יודע שאת העולם הזה הפנימי לעולם לא יוכל לקחת ממנו, משם הוא לא יצא. גם אם המציאות שבחוץ תשלול ממנו את האפשרות לפעול וליזום, לתקן וליצור, בעולם העשייה והמפעל, גם אז- בו בעצמו אף אחד לא יוכל לגעת, הוא שמור בפנים, בעולם מלא בטוב וערכי אמת. שם הוא חי, ושם חייו מתמלאים בלי סוף בהתרחשויות פנימיות, בהתעלות רוחנית של מדריגות ובחינות רבות ומגוונות, החודרות לנפשו וממלאות אותה. הוא שמור ובטוח.
ומתוך תפילת ערבית, מתוך בנין ה"אני" של הלילה, נבנה באדם מקדש פנימי, שלו בלבד, עולם שלם של "יש" אמיתי, של חיים אמיתיים נצחיים,שאינם נפגעים מהמזיקים שבחוץ. וגם כשהוא יוצא אל מחוץ, וחוזר היום, אל הפעילות המרובה והחיכוכים עם כוחות שונים וזרים- הוא לא יוצא ממקדשו הפנימי. "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י,תחילת וישלח). "ויבא יעקב שלם- שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו" (רש"י,לג',יח').

פעמיים, שאופיים של החיים הסואנים השוטפים בריבוי חוויות ועיסוקים, משכיחים מאיתנו את "האני של הלילה". גם הלילה מואר, החנויות פתוחות, העיסוקים ממשיכים, והאדם נמצא במרוץ העשייה והפעילות. ו"תפילת ערבית רשות" הולכת ונדחקת, נשחקת. הלחץ הנפשי גדול, גם הגוף איננו רגוע. והעולם הפנימי נעלם וחבוי, "אני ישנה וליבי ער". זאת עלינו לזכור-האדם איננו רק תוצרת של מה שמספיקים לו האירועים שבחוץ.    

עצור, חשוב התבונן, ייחד זמנים לימוד, לתפילה, להתחדשות רוחנית, לשיח עם קונך, לקניין ידע ולקניין מידות, לזיכוך הנפש ולהחלטות מעשיות-שלך עם עצמך. כך תמצא את עצמך תמיד עשיר, תמיד מלא, תמיד חיי. והחיים שבחוץ לא יאיימו עליך אלא ישמשו עבורך כר נרחב לגלות ולהוציא אל הפועל משהו מעולמך הפנימי, מייחודך ומכשרונותיך, לטובתך ולטובת המציאות כולה. "והנה ד' ניצב עליו"-גם בסולם, בתוך העליות והירידות, יש יציבות איתנה- "והנה ד'".
תפריט תפריט