פרשתנו מכסה את כל שלושים ושמונה השנים. בעצם מהשנה השניה קצת אחרי תשעה באב [שאז היה חטא המרגלים 'בכיה לדורות' ולאחריו מחלוקת קורח] ועד לשלהי שנת הארבעים. בה בתחילתה מגיעים מדבר צין בראש חודש ניסן אח"כ בי' ניסן בקדש נפטרה מרים ונסתלקה הבאר ואז "ויצמא העם למים.." שם במי מריבה גם נגזר על משה ואהרון שלא יכנסו לארץ.

בהמשך אותה שנה בא' אב בהר ההר נפטר אהרון ונסתלקו ענני הכבוד דבר שגרם למלך ערד הכנעני לחשוב שנתנה רשות להלחם בישראל. ובאותו הפרק מלך אדום לא נותן לישראל לעבור בגבולו וע"י זה גורם לעם ישראל הקרובים כבר 'מרחק נגיעה' מהכניסה לארץ לעשות סיבוב עצום:"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף [מגיעים עד אילת בדרום לאחר שהיו כבר באיזור ים המלח] ותקצר נפש העם בדרך..." וכשקשה וישנו קוצר רוח אז ישנה שכחה. ואז "וישלח ה' בם את הנחשים השרפים" ב'הא' הידיעה אותם נחשים הידועים ומוכרים לכל מי שהולך במדבר: 'הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם' כמו הצימאון הקבוע במדבר כך הנחש והשרף. אך ה' בחסדו במשך כל השנים מנע מהם להזיק לעם ישראל ועכשיו שהחלו לשכוח ה' מזכיר להם מהו המצב הנורמלי במדבר למי שמסתובב ללא שמירה עליונה, ע"י שמסיר השגחתו ובאים הנחשים ופוגעים בהם.
 
ובאמת התרופה היא הזיכרון לשים את הנחש על נס ולזכור את הנס ולשעבד את ליבם לאביהם שבשמים. מתוך הזיכרון הזה נרפאים יוצאים למלחמה וכובשים את כל עבר הירדן המזרחי והגולן עד אשר מתיצבים בערבות מואב מעבר לירדן יריחו שערה המזרחי של ארץ ישראל.
 
אנו נכנסים לקדושת שבת מתוך קדושת ראש חודש. ראש חודש תמוז יום פטירת יוסף הצדיק ויום העלאת עצמותיו שכמה.
 
דורשי רשומות היו אומרים תמוז ר"ת זמני תשובה ממשמשים ובאים, הימים מתקצרים והלילות מתארכים ועוד מאה ימים יוהכ"פ. ולכן גם זריזים מקדימים ועושים תשובה