בתחילת הפרשה אנו נפגשים בציווי על "נדרים", דין מיוחד שאדם יכול לייצר בעצמו מצוה בתורה, מה שאדם נודר – חל לגביו כחיוב – "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" – כוחו של הדיבור והחובה התורנית לעמוד בדיבורך. האדם נקרא "המדבר" וכל כח הנהגתו נובע מכח הדיבור, האדם אמור להמשך לחלוטין אחרי דיבוריו ובהם עיקר בנינו. שני סוגי נדרים ישנם – נדרים שבאים כדי לחזק את שכבר נאסר, כמו בועז ש"נשבע ליצרו", להוסיף גדר על גדר. ונדרים שבאים כדי להוסיף על הקיים, לקבל הנהגות חדשות שלא בהכרח מקובלות או שייכות לכלל הציבור. השפת אמת אומר שנדרי האיסור הנם נדרים חיוביים וטובים, המחזקים את האדם בדרכו ובונים את עצמיותו. כמו מטע או כרם ענבים, שככל שהוא משובח יותר בעליו יקימו לו גדר משמעותית יותר. לעומת זאת נדרים שענינם להוסיף קדושה, צריך בהם זהירות רבה, "הנודר כאילו בנה במה" ומחדד שם רש"י – בזמן איסור הבמות! לדבר זה לא צחוק, הסיכון גדול מהסיכון, המדרש אמור שרק מי שיש לו מידות כאברהם ואיוב יכול לידור...
הסדר וההתעלות על פי התורה אינו מתחיל מהפרט, תהליך הבניה של עם ישראל נבנה מהעקרונות לפרטים, נפגשים עם מתן תורה, כהונה, מלכות... דברים גדולים... ומתוך זה אפשר לזהות ולקדש את הפרט להתייחס לנקודות החוזק ולהוסיף חיזוק, לזהות נקודות חולשה ולהוסיף עז. יש לכל אדם את יתרונותיו וחסרונותיו, יש לכל אחד את המקום שלו, את האות שלו בתורה שאותה הוא שואף לבטא. במישור של הסור מרע יש צד של "בתחבולות תעשה מלחמה", צריך למצוא מה הדבר שיועיל לנו כדי לבנות נכון את עצמיותנו, ואז זה יכול לההפך למצווה ממש, את הצד השני בנדרים, את התוספות, יש לקיים רק במציאויות מאוד מסוימות, צעד שאדם עושה כדי לפרוש מהכלל צריך עיון רב, סיכויים נמוכים שזה הצעד הנכון.
הגמרא ביבמות אומרת ש"לעולם יתדבק האדם בג' דברים ואחד מהם הוא הפרת נדרים, ההפרה של הנדר היא הדבר הראוי לאדם לדבק בו ולא הנדר... הנדר הינו יציאה מהכלל, פרישה מחיי העולם, גם הרוצה להתקדש חובה עליו לעשות זאת מכחו של הציבור וגם אחרי שהחליט לנדור, השמחה הגדולה היא דוקא בחזרה לתלם- בהפרת הנדרים, בהשבת התהליך האישי והשינוי שהתרחש- למהלך החיים הרגילים.
הקושי הגדול שלנו הוא למצוא את עצמנו, את זהותנו הייחודית בתוך העקרונות והמסרים הגדולים, לחיות בתוך הכלל בלי לאבד את עצמתו של הפרט. פתיחת הפרשה הכי "פרטית" היא בביטוי: "ראשי המטות", את תורת הפרט צריך ללמוד מהראשים, מהכללים. בפרשות שלנו יש חידוש – פוגשים דמות פרטית - פנחס, עד עכשיו לא הכרנו שמות של אנשי דור המדבר לבד מהמנהיגים ועוד כמה חוטאים... פנחס פורץ לתודעת הפרט, וגם מעשהו חריג בפרטיותו- קנאים פוגעים בו, ללא סנהדרין וללא משפט... אולם בפנחס אנו רואים מהי פרטיות אמיתית- ויקם... מתוך העדה... היכולת של אדם מישראל ליצור נהלים חדשים חייבת להגיע מתוך עדת ישראל – וכן כל כחו של הנדר מכח קדושתם של ישראל והרצון לדבק בו.
בכח הדיבור קיימים שני הקטבים "מוות וחיים ביד הלשון", יש סיכון גדול שהעצמת הפרט תהפך לאגואיזם רחב המשקיע את האדם בצרותיו וקשייו ובונה את "משקפי החיים" בפסימיות, ויש סיכוי גדול שכחו של הדיבור יהיה השופר של הרצון הכי פנימי באדם, הביטוי למאוויו העמוקים ביותר וממילא חיזוק כחות החיים, עצמיות והשמחה.
הלשון היא האבר הכי פסיבי באדם, שוכבת לה בחושך, שיניים ושפתיים סוגרות עליה, שריריה רפויים... ואולי כך יאה לה, כמה שפחות, מילה בסלע, מצד שני לעמל נברא האדם ואיזהו עמל- עמל פה!! חובה לדבר, לבטא, להיות...רק צריך לדעת מתי ואיך.