אחד הנושאים המרכזיים בפרשת פנחס הוא מפקד יסודי ומפורט של כל שבטי ישראל, כולל כל המשפחות. מטרת המפקד, כפי שמתואר בפרשת פנחס. הוא לדעת כיצד לחלק את הארץ לנחלות. מספר האנשים, הנפשות שיש בכל שבט יהווה חלק מהשיקולים כיצד לחלק את הארץ. חלוקת הארץ תיעשה גם על פי גורל.
לכל שבט יש את הגורל שמורה איזה חלק מהארץ מתאים לו. בכלל, כשנכנסים לארץ יש תחושה של התפלגות, מעם שהלך כדבוקה אחת במדבר, כיחידה אחת שמאורגנת למחנה, השבטים הולכים ומתפצלים. אבל לא רק שהם מתפצלים, יש הגדרות מאד ברורות לכל שבט מהי הנחלה המסוימת שלו, לכל משפחה מה גבולות הנחלה שלה, עד כדי כך שבסוף ספר במדבר ישנה הוראה מיוחדת שלא תיסוב נחלה ממטה למטה. צריכים לשמור בקנאות על הגבולות השבטיים והמשפחתיים של כל יחידה ויחידה בארץ ישראל כי באמת בארץ ישראל יש פריחה מחודשת של הגוונים השונים של העם, השבטים השונים, המשפחות, וגם האנשים הפרטיים. הדעות של כל אחד, הרגישויות, הרצונות של כל נפש ונפש נושאים ראש בארץ ישראל, מתפתחים, צומחים.
לאט לאט כשבאים לארץ ישראל עוברים מאומה, מקהילה, מחבורה שהעיקר הוא האחיזה ביחד והמכנה המשותף, לאומה שהמכנה המשותף קיים, אבל עיקר מה שפורח ומתאפיין בארץ זו הזוית האישית של כל אחד. הדעות מתרבות מאד בארץ. ירושלים במיוחד עיר עם המון רעיונות ודעות, המחשבות השונות, הרבה הרבה גוונים מנהגים, נוסחים, יצירה אישית, ולכן דווקא כשבאים לארץ ישראל נדרשת ממנהיגות מיוחדת. המנהיג, נבחר בפרשת השבוע שלנו, יהושע בן נון, "איש אשר רוח בו". איש שיודע ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. איש, אומרים חז"ל, היודע לסבול את הדעות השונות של כל עם ישראל מנהיג שיודע להכיל המון דעות המון, גוונים, המון שינויי רוח. מנהיג שלא יכבה בטוטאליות שבו את הכוכבים הרבים מספור כי יש הרבה כוכבים בעם ישראל, המון אורות מרצדים המון המון סגנונות של קודש, של עבודת ד'.
יהושע מדומה בגמרא ללבנה. אור הלבנה כמה שהוא חזק, הוא לא משתק את הכוכבים, זה לא אור שכובש את כל השטח. יהושע מנהיג מיוחד, מנהיג שסולל את הדרך לאיך שצריכה להראות מנהיגות בארץ ישראל. מנהיגות שעוסקת בחלוקת הארץ. הוא מחלק את הארץ לשבטים ולמשפחות מברר כל אחד ואחד מהם ד' אמותיו, מהי הזוית המיוחדת שלו שהוא צריך לפתח ולהצמיח בארץ ישראל. "חבל נחלתכם" כותב הרב קוק בעולת ראי"ה כל אחד ואחד והנחלה המיוחדת שלו כל אחד ואחד והפן המיוחד שהוא צריך ליצר בארץ שיראל.
אבל יחד עם זאת, יחד עם ההפרטה הזאת של ארץ ישראל. מסיימת פרשת פנחס בקורבנות הציבור. פרשיה ארוכה, הקורבנות הציבורים שהאומה כאומה מקריבה לא כפרטים, לא כיחידים, לא כיוזמות אישיות "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". הציבור כולו, העם כעם, כישות לאומית אחת מקריב כל יום קורבנות, כל שבת וכל חג. ההפרטה צריכה בד בד להיות מלווה בהעצמת העלייה הציבורית, יש המון פרטים שהולכים ומתעלים ומבררים את הזהות המיוחדת שלהם. אבל יש גם עם שכעם עולה מעלה בקדש, מתקדש צומח. סודה של ארץ ישראל, סודה של ההרמוניה המאוד מיוחדת המאוד עדינה שבפרשת פנחס.