כי נפלתי קמתי / הרב עדו רוזנטל {תשס"ט)
כי נפלתי קמתי / הרב עדו רוזנטל

ימים אלו של אמצע תמוז, מחזירים אותנו כל שנה אל המורעות שהפכו לחוויות המכוננות ביצירתו של עם ישראל ותכני חיו, ויצקו גם לתקופה זו של השנה את אופיה לדורות.

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות. יום קודם לכן, בשישה עשר בו, הצליח מעשה שטן ובני ישראל נפתו אחרי הטעייתו ועשו להם עגל מסכה. משה רבנו, עליו השלום, היורד מהר סיני, ושתי לוחות אבנים מכתב אלוקים בידו, מגלה בבת אחת את מצבו של עם ישראל. העם אשר ארבעים יום קודם עמד במעמד הנורא, עוסק עתה במחולות סביב העגל.

משה עומד ברגע גורלי של הכרעה קשה מנשוא. הוא, "המתווך" הגדול ב"עיסקה" החשובה ביותר שנעשתה בכל הזמנים, ה"שדכן" המופלא באותו זיווג עליון, אליו מייחלים עליונים ותחתונים, ובהצלחתו תלויים ועומדים כל מעשה שמים וארץ, הוא רואה מול עיניו קריסה מוחלטת. השידוך לכאורה מתבטל! הכל נגמר! רק מי שחווה אצלו, או אצל מי מקרוביו, את החוויה הקשה של "ביטול אירוסין", שלא תבוא על שום אדם מישראל, יוכל לחוש משהו מהמועקה הנוראה שחש בה משה. הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מתבטא על כך: "כדי לא להתפוצץ במצב כזה, צריך עצבים של ברזל!".

קל מאוד ברגעים קשים כאלו להתעלם מהעובדות בשטח, לטייח אותם היטב ולהמשיך הלאה תוך המצאת צידוקים בנוסח: "כמובן, תמיד יש מה לתקן ולשפר, אבל באופן כללי המצב סביר...".

ובאותו רגע קטן של הכרעה, בדילמה הנוראה אם ממשיכים כך או מתייאשים וזורקים הכל, משה רבנו בוחר בדרך שלישית: לא ממשיכים כך, אך לא מתוך ייאוש אלא מתוך אמונה מוצקה וודאית שהכל מתחיל מההתחלה. לא יפול צרור ארצה מכל המגמה הגבוהה והנצחית, אך לא כך! את המצב הקיים צריך לקעקע מיסודו כדי להתחיל מהלך חדש. והוא שובר, מדעתו, ללא ציווי אלוקי, את הלוחות.

הרגע והמקום בו נשברת מדרגה קודמת, הוא הרגע והמקום בו נולדת מדרגה חדשה. המשבר הוא בית היוצר ללידה חדשה. פעמים שאין חשים זאת. פעמים שהכאב והזעקה כה גדולים עד שאין פנאי לראות קדימה. אולם איזהו חכם – הרואה את הנולד. דרושה חכמה פנימית ועמוקה לראות בתוך ייסורי השבר את המדרגה החדשה הנולדת מתוכם.

ואכן, אותה הכרעה של משה רבנו, לשבור את הלוחות ולהתחיל מבראשית, הביאה את הלוחות השניות, והביאה, במהלך ההתבררות, גם את שלושת המתנות אותן ביקש משה מאת ה' ונענה (ברכות ו'), ביקש שתשרה שכינה על ישראל, ביקשה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, וביקש "הראני נא את כבודך".

ודאי אינה דומה הנהגת העולם אחר שלושת המתנות הללו להנהגתו בלעדיהן, עד כי קשה לנו לתאר את העולם לולא אלו. ללא השראת שכינה בישראל, או ללא הריכוזיות של ההדרכה הרוחניים לעולם בידי ישראל דווקא ולא בפיזור, באופן שכל עם מקבל נבואה המדריכה אותו. הלא באופן כזה חסר לו לעולם הגורם המעורר, המתסיס, התובע, המכוון והדוחף להתעלות ולהשתלמות.

מובן שאופן כזה אינו עולה על הדעת כלל, אלא שכך הוא סדר הופעת הדברים בעולם – מסודרים בחכמה אלוקית שלמעלה מהשגתנו. ה"זכור" את יום השבת, שמופיע בלוחות ראשונות, וה"שמור" שבלוחות השניות, בדיבור אחד נאמרו. ה"לכתחילה" וה"דיעבד", העולם שלפני הנפילה עם העולם שאחריה.

זהו סודם של חדשי הקיץ: הנהגה אלוקית מופלאה שבאה בדרך מסובכת דווקא, מתוך הנפילה.

ונצח ישראל הולם ומתברר על אף, ובגלל, הסתבכויות העולם ונפילותיו, מנצח את כל מעכביו עד אשר ימלא כל הארץ אורו.

תפריט תפריט